בימים אלה מציינת התנועה הרפורמית את חודש המודעות לשילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילותיה, והיום, 4 בינואר, נערך יום ההתרמה של אלו"ט. שני האירועים הללו עוסקים לתפיסתי בחתירה לשוויון ולאהבת האחר, ולכן בחרתי לעסוק בהם בטור זה.
בימים אלה של סגר, בידוד וריחוק חברתי, לנו, ציבור האוטיסטים, קשה יותר. בימי שגרה, השהות בחנויות, במסיבות, באירועים, במסגרות שונות - מעניקה לנו תחושה שאנחנו חלק מהכלל, תחושת שייכות. מנגד, לעתים קרובות אנשים לא מבינים אותנו ואת הדרך שבה היינו רוצים להיתפס.
לאחרונה נכנסתי לבידוד בעקבות תקלה של מערכת משרד הבריאות. מובן שחוויתי את ימי הבידוד באופן קשה משום שעבורי שינוי הוא קשה. אני אוהב כשדברים ברורים ונמצאים במקומם. אומנם ניסיתי להכין את עצמי מראש לסיטואציה מבחינה מנטלית, אך עד מהרה חשתי שהכל קורס מסביבי, ושאיני יכול עוד להבין את ההיגיון שבמציאות. חשבתי לעצמי: הייתי אמור עכשיו להיות בבית שלי, בכורסה שלי, ליד המקרר שלי, ובמקום זאת אני לן בדירתה של דודה שלי, יושב על כיסא זר, נאלץ לבטל פגישות, והמוח שלי לא מפסיק להתרוצץ.
השהייה בבידוד גורמת לך לחוש שאתה מסוכן לסביבתך, וזו תחושה שקשה לשאת. תהיתי: האם גם אנשים אחרים מרגישים כך? האם אנשים יודעים מה עובר לי בלב? האם הם מבינים שבתוכי אני זועק?
לפני כמה חודשים מישהו שאל אותי אם ראיתי משחק כדורגל כלשהו של קבוצת ברצלונה. הסברתי שאני לא אוהד כדורגל, והוא שאל: "אבל אתה כן אוהד את קבוצת מנצ'סטר יונייטד, לא?". הסברתי לו שאני אכן אוהד את הקבוצה אך לא בשל אהבתי למשחק עצמו, אלא בשל האווירה במשחק, תחושת השייכות ושותפות הגורל של האוהדים, החתירה למטרה משותפת. זה מסביר אולי יותר מכל את הרגשת חוסר השייכות לכלל שחש ציבור האוטיסטים בימים אלה. לכן, דווקא כעת, עלינו לנסות ביתר שאת להבין את האחר, לעבור יחד את הקושי ולפעול למען שוויון ושלום.
