לקראת סוף מרץ 2020, כשמספר חולי הקורונה במעון מוריה בגדרה עלה, חלק הארי של עובדי המוסד בחר להישאר בבית. מצב דומה באיטליה כחודש ימים קודם לכן הביא לנטישת בתי האבות ולתמותת קשישים בחדרים. התייצבותם המיידית של חניכי ארבע מכינות קדם־צבאיות – גליל עליון, תבור, חמש אצבעות ובארי - כל אחת לפרק של שבועיים ימים, עם 30 צעירים וצעירות שסייעו לעובדי המוסד, הייתה בבחינת כוח הצלה אדיר, שהעניק חיות מחודשת למקום.
באותה עת, בתקופת הסגר הראשון, מערכת החינוך בישראל נסגרה. קשישים הוזהרו לא להיפגש עם בני משפחה. כך למשל, השחקנית מרים זוהר סיפרה לאחרונה בראיון: “אני כבר לא חיבקתי את הנכדים כמה חודשים טובים, וזה קשה מאוד”. מרבית חללי הקורונה בעולם הם קשישים. חלקם הגדול עם מחלות רקע. הריחוק החברתי שכפינו על עצמנו העצים את תחושת הבדידות והמצוקה הנפשית של אוכלוסיות רבות, ובהן הקשישים. הריחוק החברתי הפך להיות גורם מעצים תחלואה.
בכפר השיקומי “עדי נגב - נחלת ערן” שהקמנו עבור ערן בננו וחבריו, כולם עם מוגבלויות קוגניטיביות ופיזיות קשות, המשכנו להעניק לדיירים טיפול מקצועי ואיכות חיים גבוהה ככל הניתן, עם צוות עובדים ומתנדבים מסור שהמשיך לפעול עם חליפות מגן מלאות ללא ריחוק חברתי. גם בימי הקורונה הקשים הכפר היה מקום שופע אופטימיות ואהבה לחלשים ביותר בחברה. עולם שאין בו אהבה הוא עולם ללא חיים. עולם מת. האם נטישת הקשישים הייתה מחויבת המציאות? האם האמירה “והדרת פני זקן” פירושה שהטיפול בהם יופקד בעיקר בידי עובדים זרים?
באותה מידה שהקורונה הבליטה את נטישת הקשישים, היא לימדה פרק חשוב על העוצמות האדירות של הנוער. האם היה בלתי אפשרי בכל הרשויות המקומיות בישראל לשלב אלפי בני נוער מתנדבים, עם חליפות מגן מלאות, לחיזוק בתי אבות ומוסדות סיעודיים? ומה יקרה אם בסמוך לכל בית אבות יקום בית ספר יסודי, וכל תלמיד מכיתה א’ יתנדב שעה בשבוע עם קשיש או קשישה? ומה יקרה אם גני ילדים ישולבו בבתי אבות ובמוסדות סיעודיים?
ככל שימי הקורונה מתארכים, והם עלולים להתארך גם לאחר החיסון המבורך, יש סכנה שהריחוק החברתי יעצב תרבות של ניכור והדרה כלפי החלשים בחברה. השנה שבפתח מאתגרת אותנו לשמר את ערכי הליבה של ערבות הדדית ואהבת אדם גם בתקופת מגיפה.
הכותב הוא אלוף במיל', יו"ר "עדי נגב - נחלת ערן" וחתן פרס ישראל לשנת תשע"ו