תמוז, תרצ"א, 1931, הקונגרס הציוני בבזל. משתתף בו גם המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק. וכך הוא מעלה את רשמיו בצורה לירית: "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה. איכה דלותם פתאם, איכה חדלתם ישע! איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה, ללא מכונן ומשיב נפש וללא מכונן צעד... ומה שפך התמיד מעל כל במה על קודקודיכם, זרמת מילים נבובות, מזרת מוץ ונערת...".
מילים אלו בשירתו של ביאליק, ביום בו הנצה התנועה הציונית האדירה, הן רלוונטיות אף היום. יש בינינו הרבה אנשים מוכשרים, ואפילו מוכשרים מאוד. אישים שבתחומי עיסוקם שוברים שיאים; ואלמלא כישרונות אלה בוודאי לא היינו הופכים להיות למדינה אדירת כוח, עם אוכלוסייה מצומצמת של כתשעה מיליון איש, סגורים בתחומים גיאוגרפיים מוגבלים ומוקפים בארצות עוינות. הבעיה שלנו היא הקולקטיב, הקבוצה. ואם לדייק יותר, דווקא הקולקטיב האוחז במוסדות השלטון. ובתמציתיות: המערכת הפוליטית שלנו. כשאנו משקיפים על המערכת הפוליטית, ובעיקר על התנהלותה של כנסת ישראל, מה בולט מאוד לעין? צווחנות, התכתשות, פסילה אישית, כמעט דברי הסתה, חוסר סבלנות לשמיעת הזולת, חוסר יכולת לנהל דיון מעמיק ורציני באופן תרבותי, כאשר תמיד הנלעג והקיצוני הוא זה שמשודרג על ידי התקשורת מול עיני הציבור.
המשבר הנוכחי מחזיר אותנו אל תקופת ימיה של ד"ש ואל ספרם של אמנון ברזילי ונחמן אוריאלי המתאר את עלייתה ונפילתה של ד"ש. קבוצת אנשים שמאוד מוכשרים בתחומם: יגאל ידין, שמואל תמיר, סטף ורטהיימר, שלמה אליהו ואחרים פרצו אז יחד אל הפוליטיקה ושינו את מאזן הכוחות הפוליטי בשנת 1977, כשהציבור תולה בהם הרבה תקווה. אך מהר מאוד המפלגה התפוררה. חוסר היכולת לתפקד בהרמוניה כקבוצה ריסק אותה מבפנים.
נדמה שזה ממש מה שקרה בימים האחרונים לתנועת כחול לבן. בשלב זה אין אנו אפילו יודעים אם תנועת כחול לבן תוכל להמציא עצמה מחדש. בתוך תנועה זו אנשים מוכשרים שלהם הישגים חשובים בקריירה האישית שלהם. הם כלולים בממשלה רחבה מאוד, אבל ממשלה שיש בה ייצוג מאוזן יותר של הציבור בישראל. בתוך זמן לא רב מתפוררת גם תנועה זו. הלוא ברור לחלוטין שכחול לבן קיבלה ייצוג רב־ממדים בממשלת ישראל, בהם, בין היתר, תיק ביטחון, תיק חוץ, תיק משפטים, תיק חקלאות, תיק תקשורת ועוד. אך כל זה נגמר. כאילו מדינת ישראל כולה סובבת סביב אדם אחד, ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. זה מזכיר לי את קריאתו הזועמת של אוליבר קרומוול, שאמר בזעם בפרלמנט הבריטי: The king is not England and England is not the king.
יש הרבה מה לעשות במדינת ישראל, כל שר בתחומי אחריותו. ראש הממשלה אכן מקבל החלטות מכריעות, אבל עדיין נותר לשרי הממשלה מרחב פעולה גדול כל אחד בתחומו. ברור ששיפור המערכת הפוליטית קשור ברמת האנשים המאיישים את ספסלי הכנסת ואת כיסאות שרי הממשלה. לא האידיאולוגיה היא המכרעת, אלא אופי האדם ויכולותיו. אדם מוכשר, שטובת המדינה והציבור יהיו לנגד עיניו, יתרום רבות בתפקידי מפתח שלטוניים – תהיה האידיאולוגיה שלו אשר תהיה. ויש לנו מספיק דוגמאות היסטוריות לכך שכאשר נקרית הזדמנות היסטורית של אמת, האידיאולוגיה מפנה את הדרך, כמו בהסכמי השלום עם מצרים.
מתלכדים אנשים מוכשרים ברצון לתרום בתחום הפוליטי, מייצרים תקווה חדשה ומהר מאוד מתפוררים ונשחקים בתוך המערכת הפוליטית. אנו בפני נקודת זינוק בשינוי המבנה הפוליטי של כנסת ישראל, וכדאי לתת עצה פשוטה לכל המפלגות החדשות: אל תקבלו אל שורותיכן אישים או חברי כנסת המנתרים מסיעה אחת אל סיעה אחרת, ומנאמנות מדומה אחת אל נאמנות מדומה שנייה. בבוא ההזדמנות הנאותה, הם יעשו זאת גם לכם.