בקיץ 1985 הייתי בשבתון לימודים בבוסטון, ארה"ב. בבוקר לא עבות אחד צלצל הטלפון בדירתנו, ומן הצד השני זיהיתי את קולו של אחד מאנשיי בארץ. הוא צלצל אליי אך ורק כדי לעדכן אותי שיהודי־אמריקאי הגיע לשגרירות ישראל בוושינגטון, סיפר שהוא עובד למען ישראל וביקש לקבל בה מקלט, שכן ה־FBI בעקבותיו. לשאלתי מדוע צלצל אליי, תשובתו הייתה: אנחנו (המוסד) איננו יודעים במה מדובר, אבל החלטנו לעדכן אותך רק במקרה שפעמון דלת דירתך יצלצל ומאחוריה יופיעו אנשים שירצו לשאול אותך כל מיני שאלות. זה לא קרה, כנראה משום שאז עדיין לא היו טכנולוגיות מסוג Fusion ו־Machine Learning.
התמונה הבאה מתרחשת בקיץ 1989. אני עורך את ביקורי הראשון בתפקידי כראש המוסד אצל ראש ה־CIA במטהו שבלנגלי, מחוץ לוושינגטון. בחדר ההמתנה ללשכתו ישבו מספר בכירים שהוזמנו לפגישה אבל התבקשו להמתין בחוץ, שכן ראש ה־CIA (שבהמשך נקשרו בינינו קשרי עבודה וחברות אישית הדוקה) ביקש להתחיל אותה בארבע עיניים.
ללא כל הקדמות הוא אמר כי לפני הכל הוא רוצה להתייחס לאירוע שהעכיר, ממשיך להעכיר, ומן הסתם יעכיר עוד זמן רב את מערכת היחסים בין ארה"ב וישראל, ובמיוחד בין ה־CIA והמוסד. הוא שטח בפניי את פרשת הריגול של ג'ונתן פולארד ואת הזעזוע והאכזבה שהיא גרמה בממשל, מהנשיא ודרומה. ישבתי מולו אילם עם "פוקר פייס", והוא אמר: "אנחנו יודעים שלא המוסד עמד מאחורי המבצע, אבל זה לא משנה כהוא זה את התוצאה בכל הקשור ליחסים שלנו איתכם".
חשבתי מה לומר, וכדי לנסות לשבור את אווירת הקרח ששררה בלשכה אמרתי: "אני מניח שאף ראש מוסד בעבר לא התחיל את מערכת יחסיו עם ה־CIA בפתיחה מסוג הזה, ואני מאחל לראשי המוסד בעתיד שלא יצטרכו לעבור קבלת פנים כזאת".
בשבע שנות שירותי כראש המוסד ביקרתי פעמים אין ספור במטה ה־CIA. אינני זוכר ולו ביקור אחד שבמהלכו לא הזכירו לי את פרשת פולארד. מבחינת יחסי המוסד וה־CIA היו לרעידת האדמה הזו גם תוצאות חיוביות. יצאנו מגדרנו כדי לספק ל־CIA את המודיעין הערכי ביותר, שייתן מענה לשאלות הסבוכות והחשובות ביותר בצי"ח שלהם. לצורך זה לקחנו גם סיכונים לא קטנים, שבדרך כלל לא נלקחים ביחסים שלנו עם שירותי מודיעין אחרים.
ערב פרישתי, ראש ה־CIA שלח את סגנו ארצה להיפרד ממני ולהעניק למוסד את מדליית הארגון שעליה נחרט "(מדליה זו) מוקדשת לשיתוף פעולה וחברות, 1989־1996". אם מתקיים קשר של סיבה ומסובב בין שני הדברים, אז בדיעבד פעלנו נכון.
אשר לפולארד, ברצוני להדגיש שריגול הוא ריגול הוא ריגול. בארה"ב, כמו ברוב מדינות העולם הנאור, מבחן הנאמנות למדינה הוא הלאום ולא הדת. אינני מבין מאיפה מגיעה החוצפה להפוך את עלייתו לישראל לקרנבל. מאז שמשה רבנו דיבר עם האלוהים בהר סיני לא ידוע לי על שיחה נוספת מסוג זה, ובדיווח של משה על שיחתו, אין ולו רמז על דין מרגל יהודי שאזרחותו איננה ישראלית. בפרשת פולארד הפגנו את כפיות הטובה שלנו אל מול המדינה שללא תמיכתה אין לנו קיום כאן.
מערכת המשפט האמריקאית מיצתה עד תום את הדין עם פולארד - מאסר עולם (30 שנה לפי הדין האמריקאי). לא העניקו לו ולו את ההנחה הקלה ביותר. הפעילות הישראלית, היהודית והאחרת לחנינה, לקיצור תקופת המאסר, להקלות כאלה ואחרות ואפילו לקיצור תקופת ההמתנה שלאחריה יוכל לצאת מארה"ב לאחר שחרורו (חמש שנים) לא זכתה לאוזן קשבת. כל זה מוכיח כאלף עדים את עוצמת הכעס והעלבון האמריקאי ממעשה הבגידה של פולארד במולדתו.
בבורותנו - בכל הנוגע לכללים ולנורמות ההתנהגות של העולם הנאור - אנחנו שופכים שמן על מדורת הכעס והעלבון שאמריקה חשה כלפינו. ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו איננו יכול לטעון לגרם אחד של קרדיט בשחרורו או בהקלת גזר הדין של פולארד. המאזן האישי שלו בפרשה שלילי על פי כל דין.
בהכירי את אמריקה, אני יכול להבטיחכם שהאמריקאים הכתיבו בפקודת מבצע מפורטת את פרק השינוע של פולארד מארה"ב לישראל, ואני מהמר על כך שבפק"מ הזה אין משפט המזמין את ראש הממשלה לבוא בשעת לילה מטורפת ממעונו בבלפור לשדה התעופה בן־גוריון, מלווה בצלם האישי שלו, ולהצטלם בגפו עם הזוג פולארד. וכדי להוסיף חטא על פשע - להעניק לפולארד את תעודת הזהות הישראלית בפני המצלמה.
אינני יכול להימלט מהסימטריה שבין קבלת הפנים של נתניהו לגלעד שליט לבין קבלת הפנים שלו לפולארד. המכנה המשותף בין שתיהן הוא האינטרס האלקטורלי. "שופוני" בעגת הרחוב בערבית, שמשמעותה "ראו אותי כמה אני גדול!". אם את קבלת הפנים שלו לשליט אני יכול לספוג, קבלת הפנים לפולארד מעלה צחנה עד קצוות ארץ. במבט לטווח הזמן הארוך, אין מנהיג ישראלי שהזיק יותר מנתניהו למערכת היחסים בין ישראל וארה"ב ובין ישראל ויהדות ארה"ב.
הכותב הוא ראש המוסד לשעבר