בסרטון הבחירות האחרון ששחררה מפלגת מרצ, עומד יו"ר המפלגה, ח"כ ניצן הורוביץ, מול המצלמה, ומונה את הישגיה של המפלגה בעבר: ביטול החוק האוסר על הומוסקסואליות (על ידי שולמית אלוני ז"ל ב-1988), דאגה למשכנתאות מסובסדות ליוצאי אתיופיה (על ידי יאיר צבן ב-1994), מתן האפשרות לדיירי הדיור הציבורי לקנות את בתיהם (על ידי רן כהן ב-1998) והורדת שכר הלימוד באוניברסיטאות (על ידי יוסי שריד ז"ל ב-2000).
כל אלו הישגים ראויים, המעידים על חשיבותה הרבה של מרצ בעבר ועל שורת המנהיגים והמחוקקים האיכותיים שהציגה המפלגה. אבל האחרון שבהם הגיע, כאמור, בשנת 2000, וזה, אם לא שמתם לב, היה לפני 21 שנה. מטרתו של הסרטון הייתה לקדם את מרצ לקראת הבחירות הקרובות, אך הוא עזר לשקף את התחושה שגם כך רווחת בציבור: המפלגה תקועה.
לכאורה, למרצ הייתה בחודשים האחרונים הזדמנות פז לצמוח מחדש, אחרי האיחודים הכושלים עם "המחנה הדמוקרטי" ולאחר מכן עם העבודה-גשר שהותירו אותה מרוסקת ומדממת מנדטים. הממשלה כשלה בטיפול בקורונה. כחול לבן, ששאבה בשלושת הסבבים האחרונים את קולות מחנה המרכז-שמאל, התנפצה בקול גדול. מחנה המרכז-שמאל מפוצל ל-400 רסיסי מפלגות שאף אחד לא מבין מה ההבדלים ביניהן. מול כל אלה, מרצ יכלה להציג אלטרנטיבה רעיונית אמיתית, כזו עם תוכן שיש בו מעבר ל"רק לא ביבי" המאפיין את המתחרים, ולסחוף אחריה לפחות חלק ממאוכזבי גנץ, לפיד ופרץ.
אלא שזה לא קורה. בכל הסקרים מרצ ממשיכה לפלרטט עם אחוז החסימה, ובחלק מהם אף לא עוברת אותו. בין אם המפלגה הוותיקה תיעלם בבחירות הקרובות ובין אם תצליח, שוב, לגרד ארבעה מנדטים באמצעות קמפיין גוועלד של הרגע האחרון, מדובר בכישלון.
נכון, בניגוד לכחול לבן ולמפלגת העבודה, מרצ לא הפרה את הבטחתה לבוחריה ולא הצטרפה לממשלת נתניהו (וגם לא זכור לי שמישהו הזמין אותה לשם). אבל, כמו שגם יאיר לפיד מגלה בימים אלה, זה לא מספיק כדי לסחוף קהל. המפלגה, וסליחה על משחק המילים שלפניכם, פשוט איבדה את המרץ, שכה אפיין אותה בעבר. בעוד נפתלי בנט, למשל, הראה במהלך תקופת הקורונה כיצד יכול פוליטיקאי מהאופוזיציה להציב אלטרנטיבה לממשלה, לקבוע סדר יום ולקצור את פירות ההצלחה בדמות טיפוס בסקרים, מרצ המשיכה לנמנם.
גם ההרכב האנושי של המפלגה נותר הומוגני ובלתי מלהיב. ניצן הורוביץ, אדם מוכשר ולשעבר עיתונאי מצוין, כבר העיד בעבר על עצמו שהוא פרלמנטר בינוני. תמר זנדברג היא שם שיתקשה למשוך קולות לאחר שתקופתה כיו"ר המפלגה הייתה קטסטרופה מתמשכת. יאיר גולן הוא אמנם שם חדש יחסית, אך הוא נראה במרצ כדג מחוץ למים. דעותיו מתאימות יותר ליש עתיד ולכחול לבן, והתנהלותו הפוליטית, הכוללת בעיקר אמירות מתלהמות וריבים מיותרים עם עמית סגל בטוויטר, אינה מהמרשימות שראינו בפוליטיקה הישראלית.
במקום להבין שאנחנו ב-2021, מרצ נותרת תקועה בניינטיז. במקום לנסות ולפנות לקהלים חדשים ולהציג רשימה מגוונת ומרעננת, היא מעדיפה להישאר מפלגה תל אביבית, אשכנזית ומנותקת. כשאפילו נתניהו והליכוד מחליטים לשנות כיוון ולחבק את הציבור הערבי, גם אם מתוך שיקולים ציניים, במרצ בוחרים להימנע משיתוף פעולה יהודי-ערבי. במקום להציג תוכניות פעולה, להעיר את השטח ולקבל בולטות תקשורתית, במרצ מעדיפים לצקצק מהצד. והתוצאה? במקום שתהיה מפלגת שמאל נמרצת שתשפיע על המפה הפוליטית ותשיג די כוח כדי לממש לפחות חלק מרעיונותיה, הגווייה הפוליטית הזו תמשיך לפרפר ולהשאיר אותנו עם הנוסטלגיה לימי שולמית אלוני ויוסי שריד.