היה לי חבר ילדות שעשה קריירה מצליחה בתחום עיסוקו והיה לדמות מוכרת בישראל. תקופה מסוימת אף כיהן בהצלחה בתפקיד ממשלתי וחזר עד מהרה לעיסוקו הפרטי והאקדמי, ואף היה לפרופסור. פעם שאלתי אותו מדוע אינו רץ לכנסת, ותשובתו הייתה: “השתגעת? אני עוד עלול להיבחר”.
נזכרתי בו בימים אלה לנוכח האינפלציה המשתוללת של הקמת רשימות אישיות חדשות לכנסת בידי אנשים פוליטיים וידוענים בתחומים שונים, המאמינים ומנסים לשכנע אותנו שהם אלה אשר יצילו ויחלצו את ישראל מכל צרותיה, כולל ביבי, ויביאו לנו שלום ושלווה. הם עצמם הצליחו לרוב בתחומי עיסוקיהם ומנפנפים בכרטיס ביקור זה המבטיח לטעמם את הצלחתם גם בתפקידים ממלכתיים, קרי בכנסת ובממשלה.
בולט בתחום זה הוא ראש עיריית תל אביב־יפו רון חולדאי. הוא אכן קידם, בנה ופיתח מאוד את העיר, עיר הולדתי וגידולי, ועכשיו – קצת מאוחר מדי לטעמי - הגיע למסקנה שהגיעה שעתו לעלות מדרגה גבוהה, מהמגרש המקומי לתחום הממלכתי. וגם בתחום זה, כך מובן מדבריו, הוא מתכוון לנסוק לטופ. בעברית מדוברת: להיות ראש הממשלה. כך זעקה השבוע מודעה גדולה מטעמו שנדף ממנה יותר מקורטוב של שחצנות, שבמרכזה היו שתי תמונות, שלו ושל בנימין נתניהו, ומעליהן הכותרת: “יש בישראל רק שני מנהיגים, בחרו את שלכם”.
כן, זה ידוע, צניעות אינה מתכונות האופי של חולדאי. ואם אכן מטרתו היא לטוס ישר בנסיקה למעלה אל ראשות הממשלה, לא יוכל, עם כל הכבוד, להרשות לעצמו לרוץ לבד בבחירות הקרובות. ריצה כזו לא תספק לו די מנדטים כדי להגיע אל צמרת השלטון. הוא כבר אינו צעיר, ואין לו זמן רב לבזבז בדרך לראשות הצמרת הממלכתית. הוא יצטרך לצרף אליו עוד כוחות כדי לכבוש את ההר הזה.
אין לי אפילו צל של ספק שהוא יודע זאת, גם ללא עצות מבחוץ, ושההתמודדות שלו היא אכן על תפיסת ההנהגה של גוש רשימות ומפלגות, שייצרו ביחד כוח שיוכל להחליף את נתניהו. הוא אף אמר דברים די מפורשים בכיוון זה כגון “אני לא ימין ולא שמאל, אני של כולם”, או “לפי הסקרים אני צריך להוביל את הגוש”. נותרה רק שאלה קטנה: האם הדבר יצלח בידו? האם ה”כולם” הללו, ובעיקר מנהיגיהם, יקבלו על עצמם את “עול מלכותו”? חולדאי הוא אדם ישר ואקטיבי, ועם זה תקיף ולעתים בוטה, עם יותר מקורטוב כאמור של שחצנות וגאווה. יש מי שיאמר שזה מאפיין לא מעט מטייסי צה”ל.
בשבילי חולדאי מתקשר דווקא לתיאטרון הקאמרי, שם הכרתי אותו. הייתי במשך כמה שנים חבר בוועד המנהל ובמועצת הנאמנות של התיאטרון, שחולדאי – כמו כל ראשי עיריית תל אביב לפניו - עמד בראשה. לא התנהלה ישיבת מועצה ללא נוכחותו וניהולו הקפדני, ובסך הכל אימתו שרתה על מנהלי התיאטרון. ועם כל זאת, מישהי שנשאה בתפקיד חשוב בתיאטרון אמרה לי: “רון הוא איש ישר ועזר מאוד לקאמרי ולמוסדות תרבות נוספים ששודרגו בימיו”.
2.את השורות הנותרות אני מבקש להקדיש לזכרה של אמי לאה תירוש ז”ל, שהלכה לעולמה השבוע לפני 26 שנים. היא הייתה פעילה בתנועת הפועל המזרחי ובזרוע הנשית שלה – ארגון הפועלות של המפלגה - ועמדה בראש המוסדות החינוכיים של הארגון. בבחירות לכנסת השנייה ב־1951, אף הוצבה במקום קדמי למדי ברשימה לכנסת.
אני, שלמדתי אז בישיבה תיכונית בעלת נטיות חרדיות, סבלתי מזה. לא היו אז שידורי בחירות ברדיו ובטלוויזיה, שעדיין כלל לא הגיעה לישראל, אלא רק הופעות של המועמדים לכנסת באסיפות עם. שמה של אמי התנוסס אפוא על מודעות גדולות מטעם מפלגתה שקראו לציבור לבוא לאסיפות. די היה בכך לכמה מתלמידי הישיבה החרדים כדי להיטפל אליי ולייסר אותי על הבושה שממיטה אמי, לדבריהם, על הנשים הדתיות.
הפועל המזרחי קיבלה בבחירות ההן שמונה מנדטים בלבד, ואמי נותרה בחוץ, על סף כניסה לכנסת. נשמתי לרווחה. רק זה עוד היה חסר לי בישיבה: אמא חברת כנסת.