משבר הקורונה מוביל לקרע בלתי ניתן לאיחוי בין הציבור החילוני לחברה החרדית

אחת ההבנות הראשונות שחלחלו אצל מקבלי ההחלטות בתחילת משבר הקורונה הייתה שחסרה הסברה בחברה החרדית, שהמידע על המגיפה לא מגיע למגזר הזה, ושהנגשתו תוביל להעלאת המודעות ולצייתנות להנחיות. ההנחה הייתה שאם רק הייתה מודעות לסכנה בחברה החרדית, היא הייתה משנה את התנהגותה.

החברה הישראלית ומקבלי ההחלטות לא השכילו להבין שהבעיה איננה עניין של מודעות. הבעיה הרבה יותר עמוקה, והיא עניין תפיסתי. ציות להנחיות - קרי הפסקת הלימודים בישיבות, התפילות והשגרה שבה הם מורגלים - פירושו שסט האמונות של החברה החרדית אינו רלוונטי יותר. הבנות מסוג זה יוצרות משבר זהות, ויותר מכך - משבר קיומי. ההבנה שהסמכות הרוחנית אינה הסמכות העליונה גורמת לטלטלה קשה יותר מהתמודדות עם הקורונה. היא מערערת על המהות החרדית.

זהו אחד המשברים הגדולים של החברה החרדית, כיוון שעד הקורונה מקבלי ההחלטות אפשרו לה לקבוע סדר יום לעצמה - אם בתוכניות לימוד, ואם בגיוס לצה״ל ובשמירת השבת. לפתע, וירוס מסתורי ובלתי נראה מאיים לערער על כל העוגנים שבמשך דורות סיפקו תחושת ודאות ויציבות ושמרו על בידולה של החברה החרדית. הקורונה לא מאפשרת יותר את הבידול הזה. לפתע יש דין אחד לכולם.

ההתמודדות וההכרה במצב אינן דבר של מה בכך. לא מדובר בקושי לעטות מסיכה או לשמור על ריחוק חברתי. הקושי הוא במהותו פסיכולוגי.

# # #

זו הסיבה שלאורך חודשים, מאז הסגר השני בספטמבר, התעלמו הרבנים המובילים מההנחיות לסגור את מוסדות החינוך. אומנם, הפרות קיימות בכל המגזרים, אך רק אצל החרדים זו נראית כהפרה מאורגנת, בעידוד מלמעלה.

הציבור החילוני, שמחזיק בתפיסות וערכים שונים בתכלית, אינו יכול לקבל זאת. אין לו היכולת להבין כיצד ניתן לפעול באופן עיוור, ללכת ״עם הראש בקיר״ ולסכן חיי אדם בצורה כל כך בוטה. מבחינת החילונים, המשך הלימודים בישיבות, התפילות המשותפות והחתונות ההמוניות הוא התנהגות שאין לה הסבר המניח את הדעת.

הפער התפיסתי הזה בין תפיסות העולם הוא מתכון בדוק לקיטוב, פילוג ושנאה בין קבוצות. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שחלוקת העולם ל״אני והם״ היא צורך אבולוציוני. לאנשים יש נטייה להתחלק לקבוצות, ולהגדיר את עצמם ואת זהותם על פי ההשתייכות הקבוצתית שלהם מתוך צורך קיומי. הזהות האישית שלנו שואבת הרבה מאוד מזהויות קבוצתיות. אנשים צריכים את החיבור הזה גם כדי להרגיש טוב עם עצמם, וגם כדי להגן על התפיסה העצמית שלהם כמוסריים וטובים יותר. לכן גם גזענות ושנאת האחר הן צורך קיומי.

העניין הוא שכל עוד הערכים המשותפים חזקים יותר מהגורמים המפלגים, יש סיכוי לחיות בשלום זה לצד זה. לצערי, נראה שהגענו לנקודה שבה הפערים בין תפיסות העולם לא ניתנים יותר לגישור. בחברה החילונית הולכת ומתחזקת התפיסה שהחרדים מסכנים לא רק את עצמם אלא את כל המדינה; שהם אלה שגורמים לכך שאסטרטגיית הרמזור לא יצאה לפועל.

יותר מכך, נראה כי הממשלה אינה מתעמתת עם החברה החרדית משיקולים פוליטיים, והמשטרה אינה עושה מאמץ לאכיפה בשכונות וביישובים החרדיים. שום מוסד חינוכי לא נקנס, שלא לדבר על נסגר, בשל המשך ההפרות. הטענות הנשמעות על ידי הציבור החילוני הן שלמשטרה נוח לאכוף את ההנחיות על תל אביבים, אף ששיעור הבדיקות החיוביות בעיר עומד על 4% בלבד.

# # #

כדי לבחון מה הבסיס של סטריאוטיפים, גזענות ודעות קדומות על מי שמוגדר כ״אחר״, התבונן חוקר המוח דיוויד איגלמן במוחם של נבדקים בזמן שצפו בסרטון שבו הופיעו שש ידיים על המסך. על כל יד הופיע תיוג של קבוצה אחרת: אתאיסטים, נוצרים, יהודים, הינדים, מוסלמים וסיינטולוגים, בעוד מחט שמגיעה משום מקום דוקרת באקראיות את אחת הידיים.

התוצאות לא הותירו מקום לספק: כשהנבדק התבונן ביד השייכת לאדם מקבוצת הפנים (הקבוצה שאליה הוא משתייך) נדקרת, נרשמה עלייה חדה בפעילות באזורי הכאב; אך כשהיד הייתה משויכת לאדם מקבוצת החוץ, נתגלה קו שטוח - אדישות מוחלטת לכאב. מעניין הוא שככל שנטייתו של אדם להפלות את קבוצת החוץ חזקה יותר, כך האמפתיה שהוא חש כלפי קבוצת הפנים גבוהה יותר.

נראה כי תווית שיוך בודדת מספיקה כדי לעורר אפליה. אפקט זה נמצא גם אם לנבדק אין דעות מוצקות בנוגע לדת או לאתאיזם. כלומר התופעה היא הרבה יותר בסיסית משיוך דתי. כל מה שצריך כדי לעורר אפליה זה לדעת שהאדם שמולך לא שייך לקבוצה שלך. מוחנו מחווט לעשות קטגוריזציה על מי שייך לקבוצה ומי לא.

תגובות אלו הן אוטומטיות ומשרתות מטרה אבולוציונית ברורה. דעות קדומות התפתחו כפונקציה של חיים משותפים בקבוצות. החיים בקבוצה אומנם מקדמים את ההישרדות שלנו, אך החשש מפגיעה של אנשים חיצוניים הוביל להתפתחות מנגנון המאפשר לזהות מי שייך לקבוצת הפנים ומי לא. עם הזמן, תהליך הסינון המהיר נהפך לאוטומטי ולא מודע. אפילו אנשים שאכפת להם משוויון חברתי מראים נטיות שליליות חבויות כלפי קבוצות אחרות.

כל זה מוביל לכך שהעמדות כלפי החרדים הקצינו מאוד. יש הכללה ועלייה בגזענות ובסטריאוטיפיזציה של חרדים: בקרב חילונים החרדים נתפסים כיותר פרימיטיביים, עם יכולות יותר נמוכות, אנשים שלא אכפת להם מהחיים. משבר הקורונה ישאיר את החברה שלנו מפולגת מאי־פעם, והשאלה היא אם המנהיגים שלנו ישכילו לגשר על הפערים, או שהם ישתמשו בקיטוב הזה לתועלתם.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]