הציון 60 הנמוך שקיבלה ישראל במדד החשוב הזה, שמדרג את מדד השחיתות במדינות השונות, מעמיד אותה במקום ה-35 הלא מכובד בדירוג העולמי. זה, פחות או יותר, מקומה הקבוע וציונה הקבוע. גם בשנת 2012 היא קיבלה את הציון 60.
בשנת 2016 היא טיפסה בשלוש נקודות אבל מאז היא ירדה בהדרגה, ועכשיו היא גם במקום ה-25 מבין 37 המדינות החברות בארגון המדינות המפותחות (OECD), מעל לאיטליה, שעל השחיתות שבה נכתבו וצולמו ספרים וסרטים לרוב, אך הרחק מתחת למדינות סקנדינביה.
אין שום דבר מפתיע בדירוג הזה של ישראל. המדד מתואם עם תמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש ועם שאר המדדים הכלכליים בשל הקשר ההפוך שבין שחיתות שלטונית לצמיחה כלכלית. ואכן, גם באותם שאר מדדים זהו פחות או יותר מקומנו - בשליש התחתון של אירופה המערבית.
ראוי כמובן לשאוף ליותר מכך. לשחיתות בכל מקום, וגם בישראל, יש סיבות רבות והמפתח לשיפור המצב הוא שינוי התרבות הפוליטית. כאשר לבוחרים לא אכפת שהמנהיג שעומד בראשם הוא מושחת כי הם חושבים שהוא מושחת "לטובתם" - הם טועים. שחיתות שלטונית פוגעת בכל היבטי החיים ומורידה את רמת החיים של כלל התושבים, גם של אלה הסבורים ש"המנהיגים שלהם מושחתים לטובתם". עבור אזרחים שומרי חוק שום טובה לא צומחת משחיתות.
כדי לשפר את המצב חשוב לחזק את שומרי הסף, לתקן מערכות כושלות שיש בהן פרצות שמתמרצות מעשי שחיתות, כמו למשל בשלטון המקומי, ולגלות אפס סובלנות כלפי מושחתים שנתפסו.
הכותב הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א