סרטם המדובר של אורלי וילנאי וגיא מרוז, "ומה אם כל העולם טועה", שמציג חלופות לטיפול במשבר הקורונה, עורר מהומה רבה ברשתות החברתיות ומחוצה להן. אך האם הזעם נגדו מוצדק?
הסרט בנוי על כמה מהלכים מרכזיים, שאחד מהם הוא השוואה של המגיפה במדינת ישראל ובעולם לשוודיה, שמתעלמת מהעובדה ששוודיה כבר מזמן אינה מודל מוצלח להתמודדות עם הקורונה. כיום המצב בשוודיה נחשב לגרוע כמו זה שבאנגליה, בגרמניה, בצרפת או בארצות הברית. ועדת חקירה בשוודיה סיכמה שהממשלה ורשויות הבריאות במדינה כשלו בהגנה על הדור המבוגר. גם ראש הממשלה השוודי והמלך השוודי הודו בכישלונם. אך בסרטם של השניים כל זה לא מוזכר.
השוואה בעייתית נוספת מתבססת על אפיון המצב בישראל כמדינת "זאב זאב". לדברי אורלי וגיא, ישראל – כמו הרבה מדינות אחרות - זעקה "זאב זאב" מסיבות פוליטיות. כי הלוא לא נדבקו בישראל הרבה, אומרים המרואיינים בסרט, וגם לא מתו הרבה.
כן, הציפייה הייתה להרבה יותר נזק. הנתונים מראשית המגיפה הגיעו מחו"ל, ועליהם התבססו האומדנים של הפנדמיה בישראל. אך נדמה שהסרט מוציא את הנתונים ואת קבלת ההחלטות מהקשרם ומתעלם מהצעדים שננקטו בישראל כדי למנוע הדבקה ולהוריד את שיעור התחלואה, ובהם איתור מוקדם, סגרים ואכיפה וטיפול רפואי טוב. ייתכן שללא הצעדים האלו, תרחישי האימה היו מוכיחים את עצמם.
מהלך נוסף בסרט הציג מומחים רבים בישראל ובעולם – אפידמיולוגים, רופאי קורונה, מנהלי בתי חולים – כמי שחשים כי אף אחד לא מקשיב להם, שמצנזרים אותם, שמשתיקים אותם, שתהליך קבלת ההחלטות מיועד לדבר אחד: לשלוט בציבור ולהפחידו. הנרטיב הזה משך את כל חובבי הקונספירציה, שקיבלו אישוש לטענותיהם. אלא שבניגוד לתזה הזו, לא נראה שהציבור מבוהל או מציית בעיוורון. לפחות כמה שבטים בולטים בציבור עושים לממשלה איפכא מסתברא. הטענה של הסרט כי הציבור מפוחד ומשותק היא מוגזמת.
אם יש משהו שהממשלה הוכיחה בשנה האחרונה הוא דווקא חוסר משילות – לא בגלל הציבור, אלא בגלל המבנה הקואליציוני. אבל אף מילה לא נאמרה בסרט על חוסר יכולתה של הממשלה להפעיל את סמכותה ואת זרועות הפיקוח שלה על המגזר החרדי. איני מטיל ספק בדבריהם של המומחים על כך שהם חשים שלא נותנים להם להשמיע את קולם. אבל בעת הצפייה בסרט עלתה בי גם תחושה שהם אינם מבינים עד הסוף את דרכה של הפוליטיקה. את העולם של האפשר והפשרה. את הגורמים המשפיעים על עולם זה, למשל הרכב קואליציוני.
במצב של חוסר אמון בממשלה ובמדיניותה, הצליח הסרט של וילנאי ומרוז לבלבל את הציבור עוד יותר. העובדה שאף ערוץ תקשורת לא היה מוכן לשדר את הסרט הועילה לתפוצתו ברשתות החברתיות, וכך הוא הגיע, בין היתר, אל מי שמצאו בו ביסוס לטענותיהם או לתפיסותיהם.
הכותב הוא מרצה וחוקר מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים