מתחילת שנות ה‑2000 עמדה תוכנית הגרעין האיראנית במרכז סדר היום הביטחוני של כל ממשלות ישראל. עם חזרתי לממשלה, בקיץ 2007, צורפתי לפורום שרים מצומצם שעסק בהתמודדות איתה. באחת הישיבות שעסקה בדרכי פעולה נגד התוכנית, נדונה האפשרות לתקוף את מתקני העשרת האורניום באיראן ובכך לסכל פיתוח פצצה גרעינית.
בעודי מתבונן במפת המזרח התיכון שנפרסה מולי, שבה נראה היטב שטחה הגדול של איראן, שאלתי את עצמי: האם יש בעולם כוח שיוכל לגרום למשטר האיראני לוותר על תוכנית הגרעין שלו? מפעם לפעם עולות טענות ולפיהן אי‑אפשר שלא לחשוב על מה שאיראן עושה מתחת לאפן של מעצמות העולם. נזכרתי בשמועה, מוכרת לכול, על מדינה זעירה וצעירה, השוכנת אי שם בין מרוקו לבין עומאן, שכנגד כל הסיכויים פיתחה פוטנציאל גרעיני, לאחר שמנהיגהּ גמר אומר להבטיח לה הרתעה מפני איומים חיצוניים. אחד ממניעיו של מנהיג המדינה הקטנה היה שואת בני עמו, שהתרחשה רק שנים מעטות קודם לכן.
נחושים להגיע ליעד, שקדו המנהיג ואנשיו ללא לאות על הקמת כור גרעיני, זאת למרות המצוקה הקשה ששררה במדינה שאך זה החלה להתאושש ממלחמת העצמאות שבה נהרג אחוז גבוה מתושביה בקרבות, ואזרחיה סבלו מדלות כלכלית קשה. על אף השמועות על הקמת הכור נקטו מנהיגי המדינה ההיא כל אמצעי אפשרי כדי להסתיר את פועלם. גם ארצות הברית החזקה והגדולה לא הצליחה לסכל את תוכניותיה, וכל מאמציה, תחילה באיומים ובסנקציות, אחר כך בהתעקשות לפקח על תוכנית הגרעין של המדינה, ובהמשך אף בצמצום התמיכה הביטחונית והכלכלית, עלו בתוהו. מנהיג המדינה הסוררת הצליח לעמוד בכל הלחצים ולממש את מטרתו. סייעה לו אמונתו בצורך הדחוף של מדינתו להשיג הרתעה מול אויביה, שתהיה משמעותית רק אם להבנתם יהיה לה מה שמיוחס לה בתחום הגרעין.
כפי שכל ישראלי יודע, מקורות זרים נשבעים שהמדינה הזעירה המתוארת אינה אלא ישראל. ולכן, בעודי בוחן את המפה שלפני, עלתה בראשי ההשוואה המתבקשת, שלמרות הבדלים כאלה ואחרים, השוואה בין איראן ובין ישראל איננה בלתי סבירה.
האם באמת אפשר להבטיח שאיראן, ששטחה גדול פי 80 בקירוב משטח ישראל, ומספר תושביה גדול פי עשרה לערך, לא תסתיר את פעילותה באתר כזה או אחר בשטחה הנרחב, מתחת ל"רדאר הבינלאומי", ותגשים את תוכניותיה?
כאשר מדינה מחליטה לפתח נשק גרעיני, כמעט בלתי אפשרי למנוע זאת ממנה. לבטח נכון הדבר כשמדובר במדינה בגודלה של איראן, הנהנית מתשתית כלכלית וטכנולוגית מפותחת.
אחרי אותה ישיבה החלפתי כמה מילים עם ראש המוסד דאז, מאיר דגן, שהביע את דאגתו מהתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית. שאלתי אותו אם הוא מאמין שאיראן לא תצליח להסתיר את מאמץ ההתעצמות הגרעינית שלה.
"אז מה אתה מציע?" שאל דגן.
"לחובתה של ישראל נזקפו עד היום שלושה מחדלים בתחום ההתחמשות הגרעינית של אויבינו", השבתי. "המחדל הראשון: למוסד הישראלי לא היה שמץ של מושג על תוכנית הגרעין של לוב. המחדל השני: אמ"ן טעה בגדול וטען כי לסדאם חוסיין יש נשק לא קונוונציונלי בכמויות גדולות שיכול לגרום להשמדה המונית, בשעה שלא היה בעיראק שום נשק מסוג זה. המחדל השלישי: הכור הסורי נחשף על ידי אמ"ן והמוסד לקראת סוף 2006 ‑ כחמש שנים לאחר שהחלה בנייתו. לכן אפשר להסיק שהמידע שיש בידי ישראל ומעצמות המערב בנוגע לגרעין האיראני הוא חלקי בלבד".
על עמדתו של דגן בסוגיית הגרעין האיראני ארחיב בהמשך. באותה שיחה אמרתי לו שהלקח הוא שיש דברים שפשוט "גדולים על ישראל". היא איננה יכולה למנוע אותם, כי יהיה לכך מחיר דמים כבד ובלתי סביר. לכן, יש לדחות על הסף את האפשרות לתקוף ישירות באיראן, ולהתמקד בדרכי פעולה שמכֻוונות לשבש בעקיפין את תוכנית הגרעין האיראנית ולהרתיע את המשטר בטהראן מלעשות שימוש בנשק גרעיני שאולי יהיה בידיו בעתיד.
בכך הבעתי את תמיכתי במדיניות שאריאל שרון הנהיג ואהוד אולמרט אימץ. מדיניות זו התבססה על כינון ברית אסטרטגית עם ארצות הברית בסוגיית הגרעין האיראני, שתאפשר לישראל לקדם את האינטרסים שלה בצורה הטובה ביותר.
מבחינת ישראל, הברית נועדה להשיג שלוש מטרות עיקריות: ראשית, להבטיח שהקהילה הבינלאומית תפעיל סנקציות חמורות נגד איראן כדי להרתיע אותה מלקדם את תוכנית הגרעין. שנית, להבטיח שהאמריקאים ייתנו גיבוי לפעולות חשאיות שמטרתן לעכב את מועד הפיכתה של איראן למדינה סף‑גרעינית. שלישית, להבטיח שארצות הברית תפצה את ישראל פיצוי אסטרטגי, מדיני, צבאי וכלכלי ביום שבו איראן תגיע לסף הגרעיני, ולמעשה להבטיח שהאמריקאים יקבלו את העיקרון ולפיו כל התקפה גרעינית על ישראל תיחשב כהתקפה על ארצות הברית.
לאיראן עצמה אין אינטרס גלוי לעין לפתוח במתקפה גרעינית נגד ישראל או נגד מדינות אחרות, שכן ידוע לה היטב שיהיו לכך השלכות חמורות. כמו מדינות אחרות שהצטרפו למרוץ החימוש הגרעיני מאז מלחמת העולם השנייה, פעילות הגרעין של איראן משמשת אותה בראש ובראשונה לחיזוק מעמדה וליצירת מאזן אימה מול שכנותיה ומול מדינות נוספות. לשם כך אין לה אפילו צורך בפיתוח פצצה. כבר כמדינה סף‑גרעינית, היא תשיג את מטרתה. לכן, כל עוד מאזן האימה נשמר וכל עוד איראן יודעת שהיא צפויה לשלם מחיר כבד אם תחרוג מהסטטוס‑קוו בתחום הגרעין, אין סיבה להניח שתחרוג ממנו.
מאיר דגן, ראש המוסד בשנים 2002‑2011, היטיב לקרוא את תמונת המצב, והיתה לו תרומה מכרעת למדיניות ששרון ואולמרט גיבשו. במהלך כהונתי כיו"ר ועדת החוץ והביטחון וכשר בממשלת שרון השנייה, וכן בעת כהונתי בממשלת אולמרט, נחשפתי גם אני לדוקטרינה שלו.
דגן התנגד להפצצת מתקני העשרת אורניום באיראן, וטען שאפשר וצריך לדחות את הבשלת הפעילות הטרום‑גרעינית האיראנית באמצעות פעולות חשאיות נקודתיות. עמדתו זכתה לתמיכת שרון ואולמרט. עם זאת, בכל שנות כהונתו של דגן, וגם בהמשך, ישראל לא אישרה שהיא אחראית לפעולות נגד איראן. מ‑2007 הרבו מקורות זרים לדווח על תקלות חוזרות ונשנות במערך הגרעין האיראני, כגון פיצוצים מסתוריים במתקנים שונים, חדירת וירוסים ותולעי מחשב למערכת הסרכָּזוֹת האיראנית, וכן מותם של מדעני גרעין איראנים בהתנקשויות, בתאונות דרכים ובעוד דרכים שונות ומשונות, כמו התרסקות מטוס. דגן מעולם לא הודה שישראל מעורבת בתקלות ובתאונות האלה, אך כששאלתי אותו מדי פעם אם הוא יכול לנקוב בפרק זמן מסוים שבמהלכו אפשר לדעת בוודאות שהאיראנים לא יפתחו פצצה גרעינית, נהג להשיב: "העזרה האלוקית תגרום לכך שלא תהיה לאיראנים פצצה גרעינית לפחות במהלך השנתיים הקרובות".
דוקטרינת "העזרה האלוקית" זכתה לתמיכת כל הגורמים הבכירים בממסד המודיעיני והביטחוני בישראל, וכן לתמיכת בעלות בריתה של ישראל, הוכיחה את יעילותה, וגרמה לעיכובים חוזרים ונשנים בתוכנית הגרעין האיראנית.
מאז חזרתו לשלטון ב‑2009 שינה בנימין נתניהו את מדיניות ישראל ביחס לגרעין האיראני. בניגוד לקודמיו, שאימצו גישה פרגמטית ומפוכחת והקפידו לטפח את הברית עם ארצות הברית, קבע נתניהו שתוכנית הגרעין האיראנית היא האיום הקיומי החמור ביותר על ישראל ועל העולם כולו, ובחוסר אחריות קיצוני, ובניגוד לשכל הישר, פגע בברית האסטרטגית והחשובה מאין כמותה עם ארצות הברית.
מיד עם היבחרו הכריז נתניהו שאם העולם לא יצליח לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית, ישראל תפציץ את מתקני העשרת האורניום באיראן. ואכן, בשנים 2009, 2010 ו‑2011 קיבל צה"ל הנחיות ברורות להיערך לתקיפה, ושלוש פעמים ‑ ב‑2010 וב‑2011 וב‑2012 ‑ היה נתניהו על סף מתן פקודה לתקיפה וכינוס של הקבינט המדיני‑ביטחוני לאישור הפעולה.
אהוד ברק, שעד 2009 לא דחף לתקיפה באיראן, שינה את דעתו כאשר הצטרף לממשלת נתניהו כשר ביטחון, ונהיה לתומך נלהב של נתניהו בכלל ובכל הקשור לתקיפה באיראן בפרט. בתמיכת שר הביטחון ברק, הורה נתניהו להקצות מתקציב המדינה סכום עתק, שנע בין 10 ל‑13 מיליארד שקלים, לצורך הכנת התקיפה. דגן טען כי מדובר בבזבוז אדיר של כסף וכי יש צורך בסכום קטן לאין שיעור כדי להמשיך ביישומה של הדוקטרינה שלו, שתשיג את התוצאה הרצויה ותדחה את מימוש תוכנית הגרעין האיראנית עוד ועוד. חרף עמדתו ועמדת שאר ראשי מערכת הביטחון, נתניהו התעקש וכרסם קשות בתקציב לטובת מתקפה תיאורטית עתידית באיראן.
אולי היה אפשר להבין את התעקשותו אילו היה טעם כלשהו במתקפה כזו. ואולם הרעיון מופרך מיסודו, ועצם הנפנוף בו פגע קשות באינטרסים של ישראל. כפי שהבהירו לנתניהו כל ראשי מערכת הביטחון, הפצצת מתקנים באיראן לא תחסל את תוכנית הגרעין, אלא לכל היותר תעכב את התקדמותה בשנה או בשנה וחצי, ולא יותר משנתיים. זאת ועוד: סביר להניח שבאיראן מתבצעת פעילות בתחום הגרעין באתרים שאין לישראל מידע עליהם.
מנגד, מתקפה ישראלית טומנת בחובה השלכות הרות אסון. ראשית, לא סביר שאיראן תכיל אותה ללא תגובה חריפה, העלולה להתבטא אפילו במלחמה שתגבה מחיר דמים כבד. שנית, מתקפה ישראלית תעניק לגיטימציה לאיראנים להכריז בפומבי שהם מפתחים פצצה גרעינית כאמצעי הגנה מפני גורמים תוקפניים. האסון הגדול ביותר שעלול להתרחש מנקודת מבטה של ישראל הוא קונצנזוס בינלאומי בנוגע לזכותה של איראן להחזיק בנשק גרעיני. לכן, איומיו העקביים של נתניהו רק הזיקו לישראל.
בקיץ 2012 טרחו נתניהו וברק ליצור רושם חד‑משמעי בציבור ובתקשורת כי הם עומדים להורות על מתקפה באיראן. הנשיא שמעון פרס, שהתנגד לכך בכל תוקף, עשה כמיטב יכולתו, במגבלות תפקידו, כדי לסכל את תוכניות התקיפה.
באחד מימי שישי של חודש יולי 2012, ביקש פרס להיפגש עמי. בפגישתנו הביע את חששו באשר לכוונותיהם של נתניהו וברק. "אל תדאג, שמעון", אמרתי, "אני מכיר את הצמד‑חמד הזה לפני ולפנים. אין שום סיכוי שהם יבצעו את התקיפה".
"למה אתה כל כך בטוח?" הקשה פרס.
הבעתי את דעתי על אישיותם של נתניהו וברק: "איש מהם לא קורץ מהחומר הנדרש. איש מהם לא יהיה מוכן לקחת אחריות לפעולה צבאית נועזת או מסוכנת כל כך, ובטח לא כזו שכל העולם יהיה נגדה".
הערכָתי היתה ברורה: "הם לא יפעלו".
בכל זאת, פרס ביקשני לעשות כמיטב יכולתי כדי לגייס את דעת הקהל נגד התקיפה. ואכן, כך עשיתי. כידוע, נתניהו וברק לא לחצו על ההדק. ישראל לא תקפה. הערכָתי שכך יהיה התבססה על עמדותיהם בעבר.
נתניהו, חסיד הסטטוס‑קוו, אינו מנהיג שיעז להורות על הפצצה באיראן. עדות ברורה לכך היא הפחד הקיצוני שלו לצאת למבצעים צבאיים, פן ייכשלו או יִגבו מחיר כבד מדי וישנו את הסטטוס‑קוו המדיני שהוא בבת עינו (על כך ארחיב בהמשך). אפילו למבצע צוק איתן בעזה יצא נתניהו בעל כורחו וכאשר כלו כל הקִּצין, וגם אז ניסה מדי יום להשיג הפסקת אש עם חמאס, כדי לקטוע את המבצע.
ברק, שלגישתו נחשפתי מקרוב פעמים רבות, מתנגד בעקביות למהלכים שעומדים לצאת אל הפועל, ומנגד, תומך במהלכים שברור לו שלא יֵצאו אל הפועל. כך היה כאשר תמך ברעיון להתנקש בסדאם חוסיין, שהוביל למותם של חמשת חיילי סיירת מטכ"ל באסון צאלים ב', במהלך תרגול דמה, אף שהסיכוי שראש הממשלה רבין יאשר את המבצע היה אפסי. כך היה כאשר התנגד ליציאה למלחמת לבנון השנייה, אף שהיה מוסכם על כל הגורמים הרלוונטיים כי בעקבות חטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, יש לפעול בתקיפות נגד חיזבאללה. כך היה כאשר התנגד למבצע עופרת יצוקה, אף שהיתה הסכמה כללית בממשלה ובקרב גורמי הביטחון שנדרשת תגובה קשה מצד ישראל על ירי הקסאמים הגובר מצד חמאס. כך היה כאשר התנגד לשתי פעולות נועזות, שלפי מקורות זרים בוצעו בידי ישראל בחו"ל, והוכתרו בהצלחה. והעיקר התנגדותו הנחרצת לחיסול הכור הגרעיני בסוריה. למי שמבקש חיזוק נוסף לטיבם הבלתי ענייני של השיקולים שהובילו את ברק לתמוך ברעיון ההפצצה באיראן, ראוי להזכיר שלקראת סוף הקדנציה שלו כשר הביטחון בממשלת נתניהו, ואחרי שהודיע על פרישתו מהפוליטיקה, הסיר את תמיכתו בהפצצה.
מאז בחירות 2013 זנח נתניהו את איומיו, וגם מינה לשר הביטחון את משה (בוגי) יעלון, שהיה רחוק מלהתלהב מהרעיון שישראל תצא למתקפה באיראן. היה ברור לכול כי ישראל לא תפציץ את מתקני הגרעין האיראניים וכי המשאבים האדירים שהושקעו בהכנות להפצצה, גם אם חלקם נוצלו לצרכים ביטחוניים אחרים של ישראל, ירדו לטמיון. עם זאת, גם אחרי שחדל מאיומים ישירים על איראן, דיבוק הגרעין האיראני של נתניהו לא שכך. הוא רק תועל לנתיב אחר: עימות מיותר והרסני עם ארצות הברית על הסכם הגרעין שנחתם ב‑2015.
מ‑2013 עד 2015 ניהלה הקהילה הבינלאומית, ובראשה ארצות הברית, משא ומתן עם איראן להשגת הסכם שיחייב אותה להגביל את תוכנית הגרעין שלה, זאת בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים והוכבדו מאוד מאז 2010. המציאות הוכיחה שאף על פי שאיראן נפגעה קשות מהסנקציות, הן לא עצרו את מרוץ הגרעין, ולכן חתרו המעצמות להגיע לפתרון אחר. נתניהו אמנם נהג להתרברב שהתנגדותו הנחושה להסכם עם איראן לאורך השנים גרמה להחרפת הסנקציות עליה, אך ב‑2009, עם עליית נתניהו לשלטון, היו בידי האיראנים שלוש טונות של אורניום מועשר ברמה נמוכה, ואילו ב‑2015, ערב החתימה על ההסכם, היו בידיהם 14 טונות כאלה. ב‑2009 היו בידי האיראנים 3,000 סרכָּזוֹת להעשרת אורניום, ואילו ב‑2015 היו בידיהם 19,000 סרכָּזוֹת, חלקן הגדול משוכללות בהרבה. ב‑2009 איראן לא היתה מדינה סף‑גרעינית מובהקת, אבל לפי הערכות מודיעיניות של כל המדינות, לרבות ישראל, לקראת אמצע 2015 היא כבר היתה במרחק של שלושה עד שישה חודשים בלבד מנקודת האל‑חזור, שבה תוכל לייצר פצצה גרעינית.
מדיניות הסנקציות לא אילצה את איראן לעצור את תוכנית הגרעין. היא סיפקה לה תמריץ עקיף לכך, שהוכח כבלתי יעיל. לעומתה, ההסכם עם איראן חייב אותה לעצור את פיתוח הפצצה לתקופה של עשר שנים לפחות. הוא הבטיח לאיראן שאם תקיים את חלקה בהסכם, לא יוטלו עליה סנקציות, ובכך יצר תמריץ חזק בהרבה לעצור את תוכנית הגרעין.
ואולם במקום להשתלב במאמץ הבינלאומי להגיע להסכם ולדאוג לעיצובו באופן שישרת בדרך הטובה ביותר את האינטרסים הישראליים, נתניהו שלל את הרעיון כבר מהרגע הראשון. התנהלותו היתה מופרכת, שכן היה ברור שלכל מדינות העולם, ובעיקר לישראל, יש אינטרס שההסכם ייחתם, ושזה האמצעי הטוב ביותר שאפשר לנקוט לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית. למרות זאת, בתקופת המשא ומתן הצהיר נתניהו שהוא מעדיף שלא ייחתם הסכם כלל מאשר שייחתם הסכם גרוע, וכאשר נשאל מהו הסכם טוב בעיניו השיב שמקובל עליו רק הסכם שבו תתחייב איראן לסגור את תוכנית הגרעין שלה. כמובן, דרישה זו אינה ריאלית, ואילו הוצגה לאיראנים ‑ היה המשא ומתן קורס.
בתחילת 2015 גובשו עיקרי ההסכם, והיה ברור לכל הצדדים שהוא אכן ייחתם. החודשים שחלפו עד שנחתם, ביולי של אותה שנה, שימשו למקצה שיפורים. אף שהיה ברור לנתניהו כי לא יוכל למנוע את החתימה, הוא החליט ‑ כחלק ממערכת הבחירות לכנסת ה‑19, שנערכה באותה עת ‑ לנסוע לוושינגטון ולשאת נאום נגד ההסכם בקונגרס האמריקאי, על אפו ועל חמתו של הנשיא ברק אובמה, שראה במהלך הזה הפרת אמונים חמורה. נסיעה זו היתה שיאו של מצעד איוולת בסוגיית הגרעין האיראני. טיעוני נתניהו נגד ההסכם היו חסרי שחר, והמהלך שנקט גבה מישראל מחיר מדיני וכלכלי כבד.
בנאומו בקונגרס בחר נתניהו להדגיש כי ההסכם מחייב את איראן להגביל את פעילותה הגרעינית לעשר שנים בלבד, ובכך מספק לה הרשאה לייצר פצצה גרעינית בתום התקופה. זוהי דמגוגיה מוחלטת, שהרי דחיית מימוש תוכנית הגרעין האיראנית בעשר שנים היתה החלופה הטובה ביותר מבין החלופות הקיימות. לשם המחשה, אילו הפציצה ישראל את מתקני הגרעין האיראניים, תוכנית הגרעין האיראנית היתה מתעכבת רק בשנה עד שנה וחצי. גם טענתו של נתניהו, שלפיה איראן היא מדינה מחוללת טרור ולכן אין לחתום איתה על הסכמים, לא היתה אלא זריית חול בעיניים. ההסכם אינו מונע מאבק בטרור האיראני ואינו מגביל את המעצמות ואת ישראל בעניין זה.
ההשלכה החמורה ביותר של נאום נתניהו בקונגרס היתה הפגיעה ביחסי ישראל‑ארצות הברית. אילו פעל נתניהו בתבונה ומתוך נאמנות לאינטרסים של מדינתו, הוא היה רואה בהסכם המתגבש הזדמנות פז לישראל לשפר את יחסיה עם הממשל האמריקאי. במקום להתנגד להסכם היה עליו למנף אותו, ובתמורה לתמיכתו לדרוש מהנשיא אובמה הטבות, כגון הגדלת הסיוע הכלכלי לישראל במיליארדי דולרים, וכן הידוק שיתוף הפעולה במאבק נגד הטרור בכלל ונגד מדיניות הטרור האיראנית בפרט. לא היה ספק באשר לנכונותו של אובמה לגלות נדיבות כלפי נתניהו, אם יסיר את התנגדותו להסכם. תחת זאת בחר נתניהו להתריס בבוטות כנגד הנשיא.
בחירה אומללה זו עלתה לישראל בהעכרת היחסים עם ארצות הברית ובדרדורם לסף עימות, וגם בפגיעה בסיוע האמריקאי. אפשר להעריך שאלמלא נאומו של נתניהו בקונגרס, הסכם הסיוע שנחתם (בעת שאובמה עדיין כיהן כנשיא) בין ארצות הברית לישראל היה מבטיח לישראל סכום גדול משמעותית מן הסכום שנקבע בו בפועל. זאת ועוד: בהסכם הסיוע הוטלו על ישראל שתי מגבלות חמורות. ראשית, נקבע שאם יחליט הקונגרס להקצות כספי סיוע נוספים לישראל, סכום זה יקוזז מחבילת הסיוע של הממשל. שנית, נקבע שבחלוף תקופת מעבר של כמה שנים, ישראל לא תוכל עוד להשקיע את כספי הסיוע בתעשייה המקומית בארץ, כפי שנהגה לעשות. מגבלה אחרונה זו עלולה לצמצם את מספר המשרות בשוק התעסוקה הישראלי ולפגוע בהתפתחות הטכנולוגית של התעשייה הביטחונית הישראלית. יש לזכור כי בעת שנתניהו נקט את כל המהלכים האלה, הסיכוי שדונלד טראמפ ייבחר לנשיא נראה נמוך, והילרי קלינטון היתה המועמדת המובילה לנצח בבחירות. אילו נבחרה, ודאי היתה ממשיכה במדיניותו של אובמה באיראן. לכן, התנהלותו של נתניהו היתה הימור בלתי אחראי על ביטחונה של ישראל.
עם חילופי השלטון בארצות הברית, בינואר 2017, החל נתניהו במסע לחצים ושכנועים במטרה להשפיע על הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין. במאי 2018 נשאו מאמציו פרי, וטראמפ הודיע על פרישת ארצו מההסכם ועל השבת הסנקציות שהוסרו במסגרתו. אבל "הצלחתו" של נתניהו היתה הרת אסון, ולמעשה החזירה את המצב לזה ששרר טרם חתימת ההסכם ב‑2015.
ההישג המודיעיני האדיר של המוסד, שהצליח להביא לישראל את מסמכי הגרעין האיראני (חלקם הוצגו בפומבי על ידי נתניהו באפריל 2018) הוכיח עד כמה קרובים היו האיראנים לייצור פצצה לפני 2003. רוב גורמי הביטחון בישראל סבורים שההסכם הנוכחי "[...] לא מספיק טוב. [...] אבל הוא בכל זאת יצר תפנית אסטרטגית ‑ עצירה של תוכנית הגרעין ל‑12‑14 שנה, [...] וגלגול לאחור של חלק מהיכולות [האיראניות ‑ ח"ר]", כפי שאמר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט.
בדצמבר 2019 התקיים בכנסת כנס שכותרתו "ישראל‑איראן: הערכת מצב". בכנס השתתף ד"ר צ'אק פרייליך, לשעבר המשנה לראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל), והוא אימץ את עמדתו של איזנקוט כשקבע שהסכם הגרעין מ‑2015 היה החלופה הטובה מבין החלופות הרעות שהיו לישראל וכי הפרישה האמריקאית מההסכם היתה טעות היסטורית. ישראל עמדה להרוויח בין עשר לחמש‑עשרה שנות שקט, יותר ממה שהושג בהתמודדות עם כל איום אחר במשך השנים, והדבר הנכון היה לפנות אל האיראנים בשנה התשיעית ולהבהיר שההסכם יישאר בתוקף לעד, ואם הם לא יסכימו על המעצמות לפרוש מההסכם ב‑2024. לא בכדי, הגורמים המקצועיים המופקדים על התחום בישראל ‑ אמ"ן והוועדה לאנרגיה אטומית ‑ התנגדו לביטול הסכם הגרעין.
מאז החתימה על ההסכם קבעו כל גורמי הביון בעולם, ובכללם האמריקאים ומומחי סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית), כי האיראנים מקיימים את ההסכם בהקפדה. סבא"א אישרה, בתשעה דוחות נפרדים, את דבקותה של איראן בהסכם. ארצות הברית לא סיפקה ולו הוכחה אחת להפרות איראניות של סעיפי ההסכם ולא הציגה לסבא"א ראיות ודרישות לבדיקה של חריגות.
בינואר 2019 הופיע דן קואטס, ראש המודיעין הלאומי של ארצות הברית, בוועדת המודיעין של הסנאט ואמר כי איראן אינה מפתחת נשק גרעיני וכי היא ממשיכה לקיים את ההסכם. מדובר בהערכה של 16 סוכנויות של המודיעין האמריקאי, והיא כמובן אמורה להשפיע על הנשיא. אבל, כידוע, טראמפ הוא נשיא מסוג אחר. בחודש יולי הדיח הנשיא טראמפ את ראש המודיעין הלאומי.
הטיעון המרכזי של טראמפ ונתניהו נגד ההסכם הוא החשש ממה שיקרה בעוד שבע שנים. זהו טיעון מוזר. לשם המחשה, אפשר לדַמות נסיבות שבהן רופא מודיע לחולה שבעוד חודשים מעטים יחלה בסרטן. לרופא אין תרופה מלאה להציע לחולה, אלא תרופה חלקית בלבד, אבל היא עשויה לדחות את התפרצות המחלה. מובן שהאדם הסביר ישמח לקבל את התרופה הזאת, בתקווה שלא ירחק היום ותימצא תרופה יעילה ממנה. המצב שנוצר לאחר ההסכם דומה: מוטב שהסכנה תידחה ב‑12 עד 14 שנים, כפי שקבע איזנקוט, מאשר להתמודד עם פצצה גרעינית עכשיו. גם בטיעון ולפיו בתום תקופת ההסכם יהיו האיראנים רשאים לפתח פצצה אין ממש, שכן אם אכן יעשו כך, הקהילה הבינלאומית תוכל לפעול נגדם בכל כוחה המדיני, הכלכלי והצבאי.
טענה נוספת של טראמפ ונתניהו היא שהסכם הגרעין לא שינה ולא מיתן את מדיניות החוץ האזורית של איראן. הדבר נכון, אלא שיש לזכור שלא זו היתה מטרת ההסכם. ההסכם לא השפיע לא על תמיכת איראן באסד, בחיזבאללה ובמיליציות השיעיות בעיראק, ולא על פעילותה נגד מעורבות סעודיה בתימן. כל אלה התקיימו לפני ההסכם באין מפריע.
ב‑2015 הוסרה מעל ישראל סכנה חמורה ומיידית. פרישת ארצות הברית מההסכם, ב‑2018, חידשה את האיום של השגת יכולת גרעינית על ידי איראן. גרוע מכך, חידוש תוכנית הגרעין האיראנית עלול להוביל למרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. מבחינת ישראל, קשה להפריז בסכנות הביטחונית והאסטרטגיות של מרוץ חימוש שכזה. סעודיה הצהירה שאם תחדש איראן את תוכנית הגרעין, היא תפעל להשיג יכולות גרעיניות, ואין ספק שגם מצרים לא תשב בחיבוק ידיים.
הפרישה האמריקאית גרמה לאיראנים לחדש את תוכנית הגרעין. בעקבות זאת, צמרת צה"ל נאלצת כעת להחליט כמה משאבים להשקיע בהיערכות לתקיפה אפשרית על אדמת איראן.
במאמר שכותרתו "חזרתה של הפצצה", שהתפרסם במאי 2018 באתר YNET כתבתי כי פרישתה של ארצות הברית מהסכם הגרעין עלולה לגרום לחידוש תוכנית הגרעין האיראנית מהנקודה שבה הופסקה. לצערי, אשר יגורתי בא: דוח של סוכנות הגרעין של האו"ם מ‑3.3.2020 קבע כי מאז פרש הנשיא טראמפ מהסכם הגרעין, במאי 2018, צברה איראן 1,113 קילוגרמים של אורניום מועשר ברמה של 4.5% (1,000 קילוגרמים מועשרים בדרגה כזו דרושים כדי לייצר פצצה אחת). ביולי 2015, כשנחתם ההסכם, היו לאיראן 14,000 קילוגרמים של אורניום מועשר שמספיקים לייצר 12‑14 מתקני נפץ אחרי שהוא מועשר בדרגה של 90%. אחרי הסכם הגרעין ויתרה איראן על הרוב המכריע של אורניום מועשר, ונשארו לה רק 300 קילוגרמים של אורניום מועשר בדרגה נמוכה. הדוח קובע שאיראן חזרה להיות בעלת יכולת לייצור של מתקן נפץ גרעיני אחד. כמו כן, איראן אינה מאפשרת לפקחי סבא"א גישה לשלושה אתרים חשובים. זהו פרי הבאושים שנובע מההסתלקות חסרת האחריות של ארצות הברית מהסכם הגרעין, בהשפעת נתניהו. מתחילת מאי 2019, איראן אכן מצהירה ומאיימת כי בכוונתה לחזור בה מסעיפים מסוימים בהסכם. בנובמבר 2019 הודיעה איראן כי תגביר את העשרת האורניום במתקן התת‑קרקעי שבפורדו. בתחילת 2020 הודיעה כי היא מסתלקת מכל מחויבויותיה להסכם. המשמעויות לכך מבחינת ביטחון ישראל באו לידי ביטוי בהערכת אגף המודיעין השנתית שהתפרסמה בינואר 2020. על פי הערכה זו, בסוף 2020 יהיו ברשות טהראן 40 קילוגרמים של אורניום ברמת העשרה של 20%. אמ"ן מעריך שאם איראן תרצה, עד 2022 תהיה לה יכולת שיגור של ראש נפץ גרעיני. אין ספק, לישראל יש סיבה לדאגה. ואולם ראוי לזכור שרק לפני ארבע שנים, ב‑2016, אמ"ן קבע כי תוכנית הגרעין האיראנית "הלכה לישון" לתקופה ארוכה.
מי שמשלה את עצמו כי הרעבת העם האיראני תגרום למשטר האייתוללות לוותר על האופציה להשיג את הפצצה, לא למד דבר מעידן הסנקציות החריפות על איראן בשנים 2010‑2015. ראש חטיבת מחקר באמ"ן, תת‑אלוף דרור שלום, אמר באוקטובר 2020 כי "עדיין לא הוכח שהיציאה מהסכם הגרעין שירתה את ישראל. איראן לא התקפלה ומתקדמת לעבר פצצה... בהסכם הגרעין על חסרונותיו היה גם מרחב להשפעה על נושאים אחרים ונכון היה לפעול לתקן אותם. איראן רחוקה מליפול על הברכיים, היא לא התקפלה". ד"ר רז צימט, מהמומחים הבולטים לענייני איראן, כתב במאי 2020 כי "חרף אילוצים כלכליים כבירים ממשיכה איראן לדבוק ביעדים האסטרטגיים המרכזיים שלה, בראשם קידום תוכנית הגרעין, פיתוח טילים ארוכי טווח והרחבת השפעתה האזורית. לתפיסת מנהיג איראן חמנאי, יכולת סף גרעינית צבאית וטילים ארוכי טווח מהווים 'תעודת ביטוח' הכרחית להמשך שרידות המשטר. חמנאי ער למצוקות הכלכליות בארצו, אך דבק בעמדתו כי הפתרון למשבר נעוץ ב'כלכלת התנגדות'". מצער שאנשי הביטחון, הסבורים כי פרישת ארצות הברית מההסכם רעה לישראל, לא השמיעו את קולם ולא התריעו על הסכנות הכרוכות בכך.
ממשלה אחראית בישראל היתה פועלת כדי לגרום לכך שארצות הברית תבטל את הסנקציות שהטילה ב‑2017, ואיראן תחזור בה מכל ההפרות של ההסכם מאז, והקהילה הבינלאומית תשיב על כנו את משטר הפיקוח שלה. זוהי המדיניות היחידה שיכולה למנוע את המשך ההידרדרות המסוכנת באזור בנושא הגרעין שהחלה במאי 2018, עם הסתלקות ארצות הברית מההסכם.
נשאלת השאלה: איך הצליח נתניהו, למרות הכישלון החמור המתואר כאן, לשכנע בעמדתו חלק גדול מהציבור הישראלי? תשובתי לשאלה זו מפנה את הזרקור לאופוזיציה, שמצד אחד אינה מסוגלת להתעמת עם נתניהו, ומצד שני אינה מסוגלת להסביר לציבור עד כמה מסוכנת מדיניותו בסוגיית הגרעין האיראני. בני גנץ וכחול לבן תומכים במדיניות הכושלת של נתניהו גם בנושא האיראני, כמו ברוב הסוגיות המדיניות.
מסע ההפחדה של נתניהו והצגת איראן כאיום הקיומי החמור ביותר על ישראל משמשים אותו כמסך עשן, שבחסותו הוא ממשיך להוציא אל הפועל, מתחת לרדאר, את מדיניות הסיפוח הזוחל של ישראל בגדה. השיח האובססיבי על הגרעין נועד להסיט את תשומת הלב הציבורית מההשלכות הרות האסון של מדיניות זו. לא במקרה, בשני נאומיו האחרונים בעצרת האו"ם (בספטמבר 2017 ובספטמבר 2018) ייחד נתניהו כמעט את כל דבריו לאיום האיראני, הנמצא במרחק אלפי קילומטרים מישראל. על הנושא הפלסטיני דיבר קצרות. ב‑2017 הסתפק במשפט כללי אחד: "ישראל מחויבת לשלום עם שכניה הערבים, לרבות הפלסטינים". ב‑2018 תקף את אבו מאזן על דברים שאמר על חוק הלאום.
ואולם לא הגרעין האיראני הוא הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינת ישראל, כפי שנתניהו חוזר ומתעקש לטעון. האיום האמיתי הוא האפשרות שישראל תיהפך ממדינת יהודים למדינה דו‑לאומית, וממדינה דמוקרטית למדינת אפרטהייד.