כמעט שנה חלפה מאז פרץ לחיינו נגיף הקורונה אשר שינה את חיינו ללא היכר. אחת מההשלכות המשמעותיות ביותר של הריחוק החברתי שגזר עלינו משבר הקורונה, נוגע לעלייה המטאורית בשימוש באפליקציית "זום".
פגישות, ישיבות וראיונות עבודה מתנהלים בימים אלה באמצעות הזום כעניין שבשגרה. גם הרצאות אקדמיות ואחרות, המועברות כדרך קבע לקבוצה גדולה של סטודנטים או משתתפים אחרים, כבר לא יכולות להישמע אלא באמצעות האפליקציה שהפכה לכה פופולרית בצל המשבר.
המעבר לשימוש תכוף בזום מעלה לסדר היום שאלות משפטיות כבדות משקל שטרם נדונו קודם לכן. מדובר בשאלות שהתשובה עליהן אקוטית ובעלת השלכות רחבות היקף: מי מחזיק בזכויות היוצרים של הרצאה אקדמית או אחרת שהועברה באמצעות הזום? איזה שימוש נחשב לשימוש שמותר למשתתפי ההרצאה לעשות עם החומר שהועבר? ועוד.
שתי השאלות הללו מתחדדות עוד יותר, לאור העובדה כי חלק ניכר מהשיעורים האקדמיים וההרצאות המועברות בזום ניתנים להקלטה על-ידי המוסד האקדמי או משתתפי ההרצאה. אם לא די בכך, הרי שכעורך דין לקניין רוחני המתמחה בזכויות יוצרים, נחשפתי לפרקטיקה שכיחה מצד מוסדות אקדמיים רבים, במסגרתה מחויבים המרצים להקליט את הרצאותיהם. הקלטות אלה, כפי שהתחוור במיוחד במהלך השנה האחרונה, מגיעות לא פעם ולא פעמיים "בטעות" או בלי הרשאה גם לקורסים אחרים או לפלטפורמות אחרות.
סוגיה זו היתה במרכזו של סכסוך משפטי בו טיפלתי לאחרונה, במסגרתו טען מרצה כי המוסד האקדמי שהעסיק אותו עשה שימוש מפר בתכנים שלו שהועלו לאתר הקורס אותו לימד, כאשר הפיץ תכנים אלו גם לסטודנטים של קורסים אחרים.
הרצאה נחשבת לפי חוק זכות יוצרים ליצירה ספרותית המוגנת בזכויות יוצרים. לפי הכלל הבסיסי שקובע החוק, הזכויות ביצירה שייכים ליוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת במפורש או במשתמע. על כן, מי שמחזיק בקניין הרוחני של ההרצאה הוא המרצה, ולא המוסד האקדמי או גוף אחר ששכר את שירותיו לשם כך, ככל שלא הוסכם אחרת בין הצדדים.
אלא שבמקרים רבים מבקשים מוסדות אקדמיים להגן על עצמם וקובעים מראש כי זכויות היוצרים בהרצאה שייכות להם. במקרה כזה, מרצה המבקשת להגן על הרצאתה ולמנוע את הפצתה ברבים, צריכה לוודא כי אין בהסכם שלה מול המוסד האקדמי הוראה שמשמעותה ויתור שלה על זכויות היוצרים שלה, או לכל הפחות הגבלה על הפצתה ועל השימוש שיכול המוסד לעשות עם התכנים שיצרה.
לצד זאת, חשוב לזכור שלמרצה קיימת מה שמגדיר החוק כ"זכות מוסרית", שהיא זכות משפטית אישית שאינה ניתנת להעברה הנובעת מהקשר המיוחד בין היוצר ליצירתו. זכות זו קובעת, בין היתר, כי גם אם המרצה איבד את זכויות היוצרים בהרצאתו, עומדת לו הזכות כי שמו יאוזכר בכל שימוש של ההרצאה שיצר; וכן הזכות ל"לשלמות היצירה", שמשמעותה כי לא ניתן להטיל פגם בהרצאתו, לסלף אותה או לעשות בה פעולה פוגענית שיפגעו בכבודו או בשמו הטוב של היוצר.
עוד קובע חוק זכויות יוצרים, וכאן אנחנו כבר נכנסים לשאלה מה יכול לעשות קהל הצופים או המוסד שהזמין את ההרצאה אך לא קיבל זכויות יוצרים עליה, כי זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה או בחלק מהותי ממנה פעולות כגון העתקה, פרסום, שידור, השכרה, העמדה לרשות הציבור, ועוד.
קל להבין כי המשמעות של כך היא שככל שהמרצה נותר בעל זכויות היוצרים בהרצאה, הרי שלמוסד האקדמי או לתלמידיו אסור לעשות בה שימוש ללא רשותו, וכי הדבר כולל גם הפצה ברבים של הקלטת ההרצאה בזום.
אך האמת היא שזכויות היוצרים של מרצים משתרעות גם הרבה מעבר לכך. כך למשל, לפני כ-20 שנה קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינו של ד"ר אסף יעקב שהיה מרצה במכללה, כי ספר שהוציא לאור אחד מתלמידיו התבסס רובו ככולו על הרצאותיו, ולכן פגע בזכויות היוצרים שלו. התלמיד נדרש להפסיק להפיץ את הספר, לאסוף את כל העותקים שכבר הופצו, ולהעביר למרצה את כל הרווחים שהפיק כתוצאה מהפצתו. הערעור שהגיש התלמיד לבית-המשפט העליון נדחה, והעניק רוח גבית לזכויות היוצרים של מרצים בהרצאותיהם.
אז מה כן יכול לעשות סטודנט המעוניין להקליט את ההרצאה לצרכיו האקדמיים? בהקשר זה קובע חוק זכויות יוצרים כי כל שימוש ביצירה, ובעניינו הרצאה, לצורך לימוד עצמי או מחקר – נחשב לשימוש הוגן. בכך, מאזן החוק באופן מושלם בין זכויות היוצרים הבלעדיות של המרצה, לבין הצורך הלימודי של הסטודנט.
עיננו הרואות, כי גם בכל הנוגע לזכויות היוצרים בהרצאות שהועברו בזום, כמו במרבית תחומי החיים, הדרך של המרצה לוודא כי זכויותיו נשמרות עוברת בראש ובראשונה דרך תכנון נכון מראש, וקבלת ייעוץ משפטי מקצועי.
הכותב הוא בעליו של משרד עורכי-דין המתמחה בדיני זכויות יוצרים.