תכירו את  תמר. תמר, במשך 30 שנה, משמשת כגננת, מתוכן ב-15 השנים האחרונות היא מחזיקה גן בשכונת תל יוסף בתל אביב ואהובה ביותר על הורי הילדים והילדים עצמם. בנוסף, היא אוהבת לצייר ונחשבת לבשלנית נדירה. הגילטי פלז'ר הגדול שלה הוא שוקולד, כל שוקולד. בנוסף, היא אוהבת מאוד להתנדב מחוץ לשעות העבודה ולעזור ולתמוך בכמה שיותר אנשים.  

ולמרות זאת, סביר להניח שאם תפגשו אותה בגינה אחר הצהריים או סתם ברחוב או באוטובוס, כנראה שאף אחד מהדברים האלה לא יעלה בשיחה שתנהלו איתה. למה? כי ספק אם תצליחו לעבור את מחסום הקרחת, שמרביתכם תחשבו שאתם מצליחים להעמיד פנים שלא באמת שמתם לב אליה.

ואז, אחרי שתגלו, כפי שכבר ניחשתם, שתמר צריכה להודות על הקרחת שקיבלה לאותם טיפולי כימו שהיא עוברת, יצטרף גם אותו מבט של רחמים משולב בפחד, זה שתמר הייתה נותנת הכל, פשוט הכל, כדי לא לחוות אותו שוב. גילוי נאות - תמר היא אחותי הקטנה ז"ל, שנפטרה לפני למעלה מעשור מסרטן השד לאחר מאבק איתנים ממושך. 

במשך חמש שנים התמודדה תמר עם המחלה בגבורה ראויה לציון; דבר לא שבר אותה, לא טיפולי הכימו הקשים, הבחילות או ההקאות התכופות. רק עם דבר אחד תמר התקשתה מאוד להתמודד – עם אותם מבטי חמלה שראו בה מושא לרחמים ומסכנות, במקום לראות את תעצומות הנפש ושמחת החיים הטמונים בה.  

32,000 חולים חדשים מצטרפים מדי שנה למעגל  חולי הסרטן בישראל, שמונה בכל רגע נתון למעלה מ-200 אלף חולים בישראל. השבוע, יצוין ברחבי העולם יום הסרטן הבינלאומי, ידובר רבות על הקשיים והאתגרים עימם הם מתמודדים, המאמצים המדעיים להילחם במחלה וסיפוריהם מעוררי ההשראה של רבים מהם. 

לימים מסוג זה יש משמעות וחשיבות רבה בציבוריות, בהפניית זרקור חשוב לנושא על מנת להעלות את המודעות למחלה והתמודדות עימה. אולם בו בזמן, על התקשורת והחברה להיזהר שלא ליפול לאותו הבור אליו הם נופלים שוב ושוב – מיתוג החולים כמסכנים וחלשים. 
בעוד יום הסרטן ייגמר ורובנו נמשיך הלאה ליום הבא, עבור החולים, יום הסרטן הוא 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. הם זקוקים לאמפתיה, אך יותר מכל הם צריכים שתראו אותם גם מעבר למחלה.

וזו בדיוק הסיבה לשמה הקמתי את "יד תמר" - על מנת להעניק את המעטפת הסוציאלית והרגשית המלאה . הם רוצים שתשאלו אותם על המצב הביטחוני ולמי הם מתכוונים להצביע, ולא רק איך הם מרגישים ואיך מתקדמות ההקרנות. הם רוצים שתזמינו אותם לאירועים ומסיבות ולא תחשבו שזה מטריח אותם כי הם חלשים מדיי. הם רוצים שתתייחסו אליהם כמו אז, לפני שהם היו חולים.

כמי שחי לאורך מרבית חייו בצל מחלת הסרטן שעשתה שמות באמי ז"ל, רעייתי הגיבורה ואחותי תמר ז"ל אני שומע ממטופלים רבים כי חורה להם העובדה שההתייחסות אליהם כמעט ב 90% מהפניות היא למצבם הרפואי. עבורנו זו אמפתיה, אבל בקרבם זה מעורר תחושת "קורבנות" ורחמים עצמיים, שהיו שמחים לוותר עליה. החולים יודעים שהם חולים, מדובר בעובדה נתונה שהיא חלק בלתי נפרד מחייהם ואין צורך להזכיר להם את זה. 

בישראל כמו בישראל, אנחנו נוהגים לתייג אנשים עוד מינקות לכל מי שחולף על פנינו - דוס, מתנחל, ערס, פריק, שמאלני, והמסכן ההוא שחולה בסרטן. יום הסרטן הבינלאומי הוא הזדמנות עבור כולנו, להשיל מעלינו את התיוגים, להתייחס לחולי הסרטן כשווים בין שווים ולהעניק להם את הדבר החשוב ביותר עבורם – להרגיש כמו כולם.

הכותב הוא מייסד ויו"ר ארגון "יד תמר" על שם אחותו ז"ל, המעניק מעטפת סיוע מקיפה לחולי סרטן ובני משפחותיהם