לעת זקנה: בשנה החולפת ניחתו על 1.1 מיליון מבוגרי מדינת ישראל שתי מכות כואבות - קורונה מעשה שמיים, או לפחות כשפים מעשי עטלפים, ומכה שנייה מעשה ידי אדם - הפיכתם במודע לאזרחים בעמדה נחותה, בכל הקשור למחויבות המדינה כלפיהם. אולם למרות שאנחנו במהלכה של מערכת בחירות אגרסיבית מבחינת הטיפול הממשלתי במגיפה, אף מפלגה גדולה לא הרימה את דגל המאבק למען המבוגרים ועסקה בצורך לנסח לקראת הבחירות אמנה חדשה וברורה ביחס אליהם.
ציניקנים יכולים לטעון שגילנות בחברה שלנו כלפי המבוגרים הייתה כאן מאז ומתמיד; ששבירת הערבות ההדדית בחברה שלנו הינה כללית, חוצה חתכי גיל ומדגישה את השבטים בחברה על פני הכלל. עם זאת, הייתה מאז ומעולם תחושה שישנה הסכמה שקשורה לגנום החברתי של ההוויה שלנו, וברוח של "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני".
האמונה בלכידות החברתית הזו התרסקה מיד בתחילת המגיפה: בתי חולים גריאטריים פונו מיושביהם לטובת אשפוז חולי קורונה כדבר מובן מאליו, זקנים ננטשו ונסגרו בבתי אבות, רופאים הצהירו קבל עם, עדה ועיתון שבמקרה קיצון יעדיפו להציל צעירים, מבוגרים הוצאו ראשונים לחל"ת, מבוגרים יותר הופלו לרעה בקבלת הכספים, ומספרי המתים שלנו נצבעו במשקל "מופחת", רק בשל גילם.
אולם מה שיוצר את ההמחשה הקשה ביותר למצבם של המבוגרים הוא העובדה שבואכה יום הבחירות ב־23 במרץ, אף מפלגה עם אספירציות ריאליות לקחת חלק בממשלה הבאה עדיין לא מצאה לנכון להעלות את שבירת הקוד החברתי העתיק של החברה שלנו. מה שנדרש כעת הוא ניסוח אמנה חדשה של החברה שלנו להבטחת אזרחיה, ללא משוא גיל. לצערנו, בלי שהנושא יהווה גורם במערכת הבחירות, נגזר על המבוגרים כאן להמשיך ולחיות בחברה מעוותת, שאיבדה את אחד מערכי היסוד שלה.