בשבוע הבא, ב־14 בפברואר, יציינו בעולם הנוצרי המערבי את יום האהבה על שמו של הקדוש ולנטיין. זהו גם התאריך שבו יצא לאור בשנת 1896 ספרו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, "מדינת היהודים". למעט העובדה שהספר לא היה רב־מכר באותה העת, הייתה לו השפעה דרמטית על עיצוב דמותה של המדינה היהודית העתידית. הרצל כתב על רצון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, שתהיה מדינה יצרנית. הוא אפילו הרחיק לכת עד כדי פירוט שעות העבודה שיהיו נהוגות בה.
כידוע, בספר ארבעה פרקים: הראשון עוסק באנטישמיות, השני - בחברה היהודית, השלישי - בחברות מקומיות והרביעי - באופי החוקה ובהפרדת דת ומדינה. הרצל נפטר הרבה לפני שזכה לראות את חזונו קורם עור וגידים. עברו 22 קונגרסים ושתי מלחמות עולם עד שחזונו התגשם.
שנה לתוך הקורונה נראה כי רעיון המדינה היצרנית היה אולי נחלתנו עם קום המדינה, אך פחות מתאים לעת הזו. כיום יש מי שמעדיפים לשבת בבית ולקבל דמי אבטלה במשך כשנה, ויש מעסיקים שמעדיפים לפטר עובדים מתוך מחשבה שהמדינה תשלם לאותם עובדים. עוד לפני הקורונה נסגרו מפעלים, שתוצרתם עברה לייצור המוני בסין או בהודו, וחדשות לבקרים אנו שומעים על עוד ועוד עסקים שנסגרים בשל המשבר הכלכלי. לנוכח כל אלה, נדמה שהחזון של הרצל רחוק אלפי שנות אור מהמציאות. מיותר לציין שעל חלוקת הקצבאות והמענקים על ימין ושמאל – כולנו עוד נשלם ביוקר.
בחודש הבא ייערכו כאן בחירות, ונדמה שזה המוצר הכי נמכר ויקר בשוק שלנו כיום. הסבב הפעם יעלה לנו הרבה יותר בשל הקורונה. נציגי ועדת הבחירות המרכזיות לכנסת ה־24 קוראים לאנשים לבוא לעבוד בקלפי ביום הבחירות, כאשר הם ימשיכו לקבל גם את קצבת האבטלה וגם את התשלום הנאה של יום הבחירות. ובשעה שהמשק קורס, והאבטלה נוסקת, הפוליטיקאים שלנו עסוקים במלחמות אגו ובפוליטיקה קטנה. אני מעריכה את אלו שפרשו מהמרוץ ואת אלו שבחרו להישאר בחוץ. הם עושים הרבה יותר עבורנו כאזרחים מאשר כפוליטיקאים. הלוואי שעוד רבים טובים יפרשו מהמרוץ ויפנו את הבמה לדור חדש וצעיר של אידיאליסטים עם יושרה פנימית ואמינות; כאלו שיגשימו את חזון המדינה היצרנית כפי שכבר הייתה וכפי שעוד נכון לה.