אחרי שנחשפה שיחת הצעקות בין נתניהו וגנץ בישיבת הממשלה בשבוע שעבר, גם מי שהטיל ספק באחריות הישירה של נתניהו למציאות הקשה, היה יכול להתרשם מתרומתו המשמעותית לכאוס הבריאותי־כלכלי־חברתי והפוליטי. זה האיש שמתיימר לענות לטלפון האדום בשלוש לפנות בוקר, והציבור אמור להאמין שבניגוד להתנהלותו במשבר הקורונה, הוא מסוגל לקבל החלטות ביטחוניות מושכלות בתנאים של חוסר ודאות הכרוכים בסיכון חיי אדם.
המסקנה הרי כתובה על הקיר. ישיבות הממשלה נמשכות שעות, ללא תוצאות וללא שורה תחתונה. החלטות הנוגעות לסגר מתקבלות ברגע האחרון, ללא סדר וללא היגיון. אזרחי ישראל משמשים מריונטות בהצגה פוליטית המשרתת אדם אחד. אפשר רק לשער מה מסתתר בפרוטוקולים של דיוני קבינט הקורונה (שייוותרו חסויים למשך 30 שנה) המתנהלים בחוסר שקיפות.
גם רשימת המחדלים ידועה: ניהול כושל של הקורונה, מחסור בצוותי רפואה ומתיחתם של בתי החולים עד קצה גבול היכולת והסיבולת, הרכבת האווירית של חולי קורונה שנחתו בנתב"ג באין מפריע, עשרות אלפי עסקים שהתמוטטו, מאות אלפי המובטלים, היעדר אכיפה ומערכת חינוך מוזנחת, שלא לדבר על המתקפות על גורמי אכיפת החוק, המניפולציות הפוליטיות שגלגלו אותנו לבחירות בפעם הרביעית וכרטיס הכניסה לכנסת לגזענים תומכי כהנא. כל אלה היו אמורים להעניק לראש הממשלה ציון בלתי מספיק ולשלוח אותו הביתה.
נתניהו יכול לספר עד מחר על ראשי מדינות שמתקשרים על מנת ללמוד ממנו כיצד לטפל במשבר הקורונה, אבל המספרים מדברים בעד עצמם. קרוביהם של יותר מ־5,000 מתים, יותר מאלף חולים במצב קשה ומאות אלפי נדבקים היו אמורים לתבוע מחברי הממשלה, באשר הם, להניח את המפתחות ולאפשר למישהו אחר לנהל את העסק במקומם. כל דירקטוריון מחוץ לשדה הפוליטי היה עוצר את ההתנהלות הכאוטית, חותך הפסדים ומחליף את ההנהלה. עם ביצועים כאלה, כל קבוצת כדורגל הייתה מפטרת את המאמן. לא בישראל. כאן, באופן מוזר ותמוה הסקרים מצביעים על כך שנתניהו עודנו המועמד המוביל בהתאמה לראשות ממשלה, והליכוד בראשותו מובילה בפער גדול על פני המפלגות הבאות אחריה.
מעולם הדיסוננס בין מחיר הכישלון לבין הסנטימנט הפוליטי כלפי מי שנושא באחריות לו - לא היה חריף כל כך. אין דין ואין דיין. המודל של שכר ועונש לא חל על נתניהו. חלק גדול מתומכיו אינם קושרים בין מעשיו ומחדליו לבין גורלם האישי העגום. זו איננה תופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית. בשעתו חוקק ח"כ רן כהן ממרצ את חוק הדיור הציבורי, שנועד לאפשר למעוטי יכולת לרכוש את הדירות שבהן התגוררו. במשך חודשים כיתת כהן את רגליו בשכונות מצוקה כדי לנסח חוק שיצמצם פערים חברתיים ויגשים את הזכויות הטבעיות של עשרות אלפי משפחות שלא היה להן סיכוי לרכוש דירה בישראל. החוק אושר בכנסת למרות התנגדותה של הליכוד (1998). רבים הכירו לכהן תודה, אבל בקלפי המשיכו להצביע לנתניהו.
במשך 44 שנים מכהנת הליכוד בשלטון כמעט ברצף, אבל הזעם של ישראל השנייה על ישראל הראשונה מתדלק גם את הדור שכלל לא ידע את מפא"י. באופן פרדוקסלי, מצביעי הליכוד מענישים בקלפי את השמאל שדוגל בערכים סוציאל־דמוקרטיים ולא את הימין שמתעמר בהם מבחינה חברתית וכלכלית.
נראה אפוא כי חוץ מקורונה, מדינת ישראל סובלת מ”תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח”. על פי ההגדרה הקלינית, מי שלוקה בתסמונת גורם לפגיעה מכוונת באדם אחר, לרוב קרוב משפחה, במטרה לזכות בתשומת לבו. המזיק הוא גם המטפל המבקש הערכה. במקרה שלנו, האיש שהזניח את הבריאות והחינוך, שחובט במערכת אכיפת החוק ודוגל במדיניות כלכלית שמעמיקה את הפערים החברתיים ואת יוקר המחיה, מנסה להצטייר כמושיע. במובן הזה מדינת ישראל היא קורבן של תסמונת בנימינכהאוזן, ועל אף כל מעלליו ומחדליו, נתניהו מוסיף ליהנות מחיסון עדר פוליטי.