״מסתבר כי מישהו הוציא דיבה רעה על יוסף ק', כי יום אחד, בבוקר, נאסר על לא עוול בכפו". זהו המשפט הפותח בספרו של פרנץ קפקא "המשפט". מאז התחלתי לעקוב אחרי כתבי האישום נגד ראש הממשלה, איני יכול שלא לראות דמיון בין שתי הפרשיות – זאת שפורסמה בספר לפני כ־100 שנים (ב־1925) וזאת המתרחשת לנגד עינינו. משפטו של נתניהו מזכיר לי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם את משפט דרייפוס, שם כידוע נרקמה עלילה אנטישמית סביב דמותו של קצין יהודי. אצלנו, לתפיסתי, נרקם קשר להוריד את המחנה הלאומי מהשלטון באמצעות השחרה של דמותו של נתניהו העומד בראשו.
נדמה לי שהאישומים נגד נתניהו נובעים מהרצון להעמידו למשפט גם כאשר זה סותר את ההיגיון המשפטי ותוך כדי הפיכת העובדות – גם אלה המוכחשות וגם אלה המוסכמות – לעבירות פליליות כביכול. נראה שהושקע מאמץ גדול כדי להפוך מעשים שגרתיים כגון שיחות בין פוליטיקאים לעיתונאים לאסורים – אך לא אסורים על כולם, אלא רק על ראש הליכוד והממשלה. אם אומנם הביא המו"ל מוזס הצעה לנתניהו המהווה יסוד לעבירת הצעת שוחד לדעת הפרקליטות, אך נתניהו דחה אותה, ודאי שאי אפשר להאשימו בשוחד, ואז לא היה צורך כלל להגיש נגדו את תיק 2000. אך במקום להרפות מעניין זה, בחרה הפרקליטות להאשימו בעבירת הפרת אמונים.
בתיק 4000 האישום הוא שראש הממשלה ניסה להשפיע כדי להטות את החדשות ב"וואלה". אך אין שום פסול שאדם שנפגע לאורך זמן מכתבות חד־צדדיות לכאורה לרעתו – ינסה לתקן שידורים מוטים. מדוע זה פסול? האם החדשות בערוצי הטלוויזיה, הרדיו ושאר המדיה כפי שעיתונאים מביאים אותן הן חופשיות מהשפעות זרות? הרי העיתונאים מקבלים את חלקן מפוליטיקאים, ואלה הם צד מעוניין במשחק הפוליטי הנצחי. מדוע אין זכות לפוליטיקאי להתגונן נגד מה שאינו נכון לדעתו ולנסות להשפיע שגם דעתו תישמע ברבים? לפי כתב האישום, יוצא שכל הידיעות נגד נתניהו הן נכונות ב־100%, ורק ניסיונותיו לתקנן הם אסורים על פי החוק. הטענה הזאת מגלמת בתוכה את ההנחה השקרית כאילו כל החדשות נכונות למהדרין, וכל ניסיון לתקנן מהווה עבירה פלילית. זאת הנחה תקדימית שאינה מתאימה לדמוקרטיה.
אם נוסיף על כך את הגשת כתב האישום על כך שראש הממשלה המקבל בקבוקי משקה מתכלים הוא לכאורה עבריין, נדמה שמדובר בכתב אישום בלתי נורמטיבי שנראה לי פוליטי לחלוטין. אומנם וינסטון צ'רצ'יל נהג לקבל מתנות כאלה ואחרות כל ימי חייו מבלי שנמצא בריטי אחד שיגיש על כך תלונה למשטרה או לפרקליטות, אך הרי שי ניצן ואביחי מנדלבליט יודעים טוב מכולם מה פשע ומה לא פשע. גם כאשר הפרקליט מספר אחת בארצות הברית אלן דרשוביץ אומר שאין בשום דמוקרטיה בעולם אישומים על יחסי עיתונות ופוליטיקה. הם לא זקוקים להדרכה כנראה; הם תיאורטיקנים גדולים במשפט פלילי.
נוסיף על כך את מדיניות ההדלפות מהחקירות, את הסירוב לאפשר לראש הממשלה לקבל הלוואות למימון משפטו ואת ההתעקשות של שי ניצן שיש להתחיל בהוכחות דווקא לפני הבחירות, ולפנינו אווירה של "המשפט" של קפקא ופרשת דרייפוס. ממש דמוקרטיה.