סיפורה של מדינה הוא סיפורם של האנשים שעשו בבנייתה. אלה אשר יצקו משאר רוחם על התרבות, העשייה, ההובלה והבנייה של מדינת ישראל. אלה שהותירו חותם, ערכים ומורשת במעשים, לא רק במילים. משלושה אנשים שכאלה נפרדנו בחודש החולף. רות דיין, שלמה הלל ומשה (מושקו) מושקוביץ, זכרם לברכה. שלושתם לקחו חלק במלאכת יישוב ובניין הארץ, בהנחת היסודות ועמודי התווך שעל גביהם תיבנה, רובד אחר רובד, החברה הישראלית. מכל קצוות תבל, כנגד כל התנאים, בכוח הרוח.
שלמה הלל ז"ל היה פעיל עלייה ציוני רב־זכויות לפני הקמת המדינה ולאחר הקמתה, דיפלומט, יו"ר הכנסת ושר בממשלות ישראל. הוא היה ממייסדי קיבוץ מעגן מיכאל וחבר כנסת כבר מהכנסת השנייה של מדינת ישראל ולוחם בהגנה. אך יותר מכל תפקידיו, השליחות הגדולה שמילא ושהפכה למשימה מגדירת חייו, הייתה הבאת יהודי עיראק למדינת ישראל.
רות דיין ז"ל הייתה עמוד התווך בפיתוח תעשיית האופנה הישראלית ושימור והפצת תרבות כור ההיתוך הישראלית לעולם כולו. חברת משכית ופרויקט אשת חיל שהקימה הביאו את כור ההיתוך התרבותי־ישראלי אל מיטב מחלצותיהן של נשות העולם הגדול. אישה פורצת דרך, יזמית ופעילה חברתית שבנתה את הפילנתרופיה הישראלית מיסודה.
משה (מושקו) מושקוביץ ז"ל היה ממחדשי ההתיישבות בגוש עציון, ההיסטורית והחדשה. בשנת 1945, כשהוא רק בן 20, כבר היה חבר הגרעין שיקים את קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון. ממקימי הישיבות "אור עציון" ו"הר עציון", מישיבות הדגל של הציונות הדתית, ואחד מסמליה הבולטים והנחושים של הציונות הדתית השורשית.
שלושתם גדלו בשנים שבהן העולם כולו סער, אימפריות התכווצו, כלכלות קרסו ונוצר סדר עולמי חדש. דיין, הצברית היחידה מבין שלושתם, נולדה בחיפה של שלהי המשטר העות'מאני, בשנת 1917, כשבאירופה עדיין התחוללה מלחמת העולם הראשונה. הלל נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1923, למשפחת סוחרים שתעלה ארצה 11 שנים מאוחר יותר. באותה שנה ממש יעלה ארצה מצדו השני של העולם גם משה מושקוביץ, ילד בן 10 שהגיע לארץ ישראל מברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה.
שלושתם זכו לחינוך חקלאי חלוצי. מושקוביץ למד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם גם זכה לכינוי שליווה אותו כל חייו; דיין למדה בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל; הלל השלים שנת הכשרה בדגניה א'. הם לקחו חלק פעיל במאבק להקמת מדינת ישראל וברצון העז לעצמאותה וראו חשיבות עצומה במפעל העלייה היהודית.
הלל עמד בראש הפעילות של הארגונים הציוניים ופעילי העלייה המרכזיים בעיראק, מטעם המוסד לעלייה ב' של ההגנה. יחד עם מחתרת יהודי עיראק עלה בידו לחלץ רבים מבני ובנות הקהילה היהודית הענפה שם ולהצילם מפרעות וממעשי טבח. בשנת 1947 הוא פיקד על מבצע כנף (מייקלברג) שהצליח להבריח עוד כמאה עולים מעיראק שהגיעו ארצה דרך האוויר. שלושה עשורים מאוחר יותר, כאשר כיהן כשר הפנים של ממשלת ישראל, הוא החיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה, החלטה שתאפשר את עלייתם ארצה.
דיין הייתה מדריכה חקלאית במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים. שם, בזמן שהדריכה את העולות החדשות, נבטו בה הרעיונות הראשונים שיתגשמו בבוא היום במפעל חייה, משכית. היא הצליחה לראות את התמונה השלמה שנוצרה מפסיפס התרבויות שנרקם עוד במחנות העולים ובמושבים שהוקמו עבורם. משם הביאה את התרבות הכלל־ישראלית אל העולם הגדול. רבים כינו אותה הפמיניסטית הראשונה, אבל מבחינתה זה היה חלק ממה שהיא האמינה בו, שוויון בין בני אדם.
מושקוביץ התגייס כלוחם לאצ"ל כבר בגיל 16 ועבר אל הלח"י בפילוג בין שתי התנועות. בשנת 1947 הוא יצא כשליח הקיבוץ הדתי למחנות העצורים בקפריסין, סייע למעפילים העצורים שם בשהותם והכין אותם לקראת היום שבו יעלו ארצה. כראש המועצה האזורית שפיר, התנגד מושקו לבתי הספר היישוביים והיה מראשוני המתעקשים על אינטגרציה חינוכית, כמעין תחנה ראשונה בכור ההיתוך הישראלי. מתוך תחושת האחריות ההיסטורית הזו שלו - לוודא שכל ילד מכל מקום יפגוש את הישראליות - הוא הקים את בית הספר האזורי המשותף הראשון בארץ.
"חבל על דאבדין ולא משתכחין" נאמר במקורותינו. איבדנו לאחרונה שלוש דמויות מדור המייסדים, שסיפורן הוא תמצית סיפורה של המדינה וגדולת הדור ההוא. זכיתי להכיר את שלושתם וכל מי מהם השאיר עליי חותם ומסר. כל אחד מהם הגיע ממקום אחר. לשלושתם היה סיפור חיים מרתק, הומור וצניעות פנימית שהוסתרו בעשייתם האדירה. אצל שלושתם המדינה הייתה לפני הכל.
אלה רק שלושה סיפורים מתוך דור שלם, דור יחיד ומיוחד, שזכה לא רק להביאנו לארץ המובטחת, אלא גם להקים אותה עבורנו. תפקידנו להמשיך את פועלם, לפעול מתוך אותה תחושת מחויבות עילאית למטרה הנעלה של בניין העם והמדינה ולהעביר את רוח המתינות הדמוקרטית שאפיינה אותם, למול נסיבות אי־ודאות של מדינה צעירה שאך זה קמה.
הכותב הוא יו"ר הסוכנות היהודית ולשעבר יו"ר האופוזיציה