לצד הביקורת על התנהלות הממשלה והתנהלות קבינט הקורונה בכל הקשור לניהול המשבר, הגענו גם לדעת העולם כולו להישג יוצא דופן. אנו מתחסנים מהר יותר, יחסית לגודל האוכלוסייה, מכל מדינה אחרת בעולם. אך כמובן שמול הישג חשוב ואדיר זה מתעוררות כחלק בלתי נפרד מהוויית החיים שלנו תיאוריות הקונספירציה ברשתות החברתיות המאפשרות פריקה נוחה של תסכולים אישיים, תאוות אנטי, פסילת הכל ועוד ועוד.

ואכן מתעוררות שאלות אמת, גם בהיבט המשפטי וגם בהיבט המעשי, הנוגעות לאלה שאינם מוכנים להתחסן, מחמת השקפת עולם דתית או תפיסות עקרוניות המתייחסות לאוטונומיה של האדם על גופו. האם אפשר לכפות התחסנות תחת איום של סנקציה? האם אנו צריכים או יכולים לבודד את אלה שאינם מתחסנים מרצונם ולמנוע מהם להגיע למקום עבודה או למקומות אחרים שבהם יש להם מפגש עם הציבור? וגם שאלה יותר מורכבת: האם עובד שלא התחסן, לאחר שניתנה לו ההזדמנות, זכאי לשבת בביתו ולקבל שכר?

מול מגוון שאלות אלה אנו מתחילים לקרוא או לשמוע על דעות של משפטנים, אם מתוך המגזר הציבורי או מהמגזר הפרטי, ולהפתעתי חלק גדול מהם, בדרך לגיבוש דעתם, מתעלמים מהיסודות. הם מתנתקים מנקודת המוצא ומפתחים חוות דעת מופרכות. אז הבה נבין. בשנת 1992 ניווטתי את העברת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו בתוקף תפקידי כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ישראל. הצלחתי, לאחר מאבקים פרלמנטריים לא קלים, ובסיוע גדול של מנהיג שינוי פרופ' אמנון רובינשטיין, מנהיג המפד"ל ח"כ הרב יצחק לוי וחברי ועדה אחרים, להביא לסיום חקיקתו של חוק יסוד זה אשר בפועל יצר את המהפכה החוקתית.

הפגנת מתנגדי חיסונים (צילום: אבשלום ששוני)

החוק הגדיר לראשונה ומפורשות כמה מזכויות היסוד של האדם בישראל. כשנתיים לאחר מכן, וברוב מסיבי, חוזק החוק ואושרר בפעם השנייה. בין זכויות היסוד החשובות המפורטות במפורש בחוק זה מועלית באופן מודגש ומובלט הזכות לחיים, שהיא עליונה על כל זכויות היסוד האחרות.
אנו מצהירים בחוק שזכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו. אנו קובעים כי לאדם זכות יסוד מוחלטת על חייו בדרך הקובעת מפורשות שאין פוגעים בחייו או בגופו של האדם, ומעבר לזאת אנו גם קובעים בסעיף 4 של החוק שכל אדם זכאי להגנה על חייו, וזהו גם סעיף מפתח בהבנת הסוגיה שלפנינו, כיוון שזכות ההגנה על החיים מקפלת בחובה שני ערכים: הראשון, חובת רשויות המדינה להגן על תושבי המדינה, והשני, זכותו של האדם להגן על עצמו.

במהלך החקיקה בוועדה התעורר ויכוח מרכזי ביני לבין שר המשפטים דן מרידור. הוא לא אהב את העיקרון שעל פיו נטיל חובה על המדינה להגן על היחיד כחלק מזכויות היסוד. אבל עמדתי בכל אופן גברה, שכן טענתי שלא ייתכן שהמדינה תטיל על היחיד את החובה לסכן את חייו על מנת להגן על המדינה, ומנגד לא תיטול שום חובה להגן על אותו האדם.

אינני מבין מדוע משפטנים לא טורחים לקרוא חוק פשוט וקצר זה. הוא הרבה יותר ברור מהרבה פסקי דין ארוכים. חוק היסוד קובע ערכים מוחלטים. הוא לחלוטין ברור בלשונו ובעיצוב ערכי היסוד של היחיד בישראל.

מגיפת הקורונה הורגת ומסכנת חיי אדם. אין על כך עוררין, לא בקהילה הרפואית ולא בכל המוסדות הממלכתיים בעולם כולו, עליהם מוטלת החובה להגן על תושבי המדינה. אם יחיד מסרב להתחסן, לא הייתי כופה עליו להתחסן, ואפשר לכבד את האוטונומיה שיש לו על גופו. אבל החיסון הוא אמצעי המאבק היחיד למיגור המגיפה. אנו זכאים למנוע ממי שלא התחסן - לסכן חיים של אחרים.

בעיניי, חובה על מעסיקים שלא לאפשר לעובדים שמסרבים להתחסן להיכנס למקום העבודה, וכך גם באשר למוסדות ציבור, כולל מערכת החינוך, שכן סרבנים אלה מסכנים חיים של אחרים. על רשויות המדינה מוטלת החובה להגן על יחידים ממגיפת הקורונה. מסיבה זו מותר בעיניי למשרד הבריאות להעביר אינפורמציה מלאה לרשויות מוניציפליות או לאחרות, המיידעת אותן מי הם אלו שהתחסנו, או שלא התחסנו. גופים ציבוריים החייבים למנוע כניסה של אלה שלא התחסנו מלהיכנס למשרדיהם - יוכלו לעשות זאת רק אם יהיה להם המידע הנחוץ. אין פה דרך ביניים. יש לכולנו זכות יסוד להגן על החיים, וזכות יסוד זו משמעותה פשוטה - אנו זכאים למנוע מאחרים לסכן את חיינו. זוהי חובת הרשויות וגם זכות היחיד.