"משבר הקורונה מוכיח" הוא צירוף מילים ששמענו לאחרונה עשרות פעמים. בעולם החינוך, אין מי שלא משתמש בו. אבל, בהמשך המשפט כל אחד מוסיף את תפיסת עולמו. במילים אחרות, משבר הקורונה לא לימד אותנו כלום - הוא רק גרם לנו להתחפר בעמדותינו ואף להקצין אותן.
"אפשר ללמד בכיתות קטנות", "המצוינות במדע מאוד חשובה", "הלמידה מרחוק היא כישלון", "ההיבטים הרגשיים והחברתיים משמעותיים", "חייבים לתת אוטונומיה לרשויות המקומיות", "בחינות הבגרות מיותרות", הן רק חלק משלל האמירות שמושלכות לחלל האוויר.
האוחזים בהן מוכנים לצאת למאבק נטול פשרות כדי שתפיסת עולמם תנצח. הם טוענים שביום שאחרי המגיפה, לחינוך בישראל תהיה דרושה תוכנית מקיפה שתחלץ אותו לעבר עתיד טוב יותר. לטענתם, זה יקרה רק אם הדרך שבה הם רואים את החינוך היא זו שתוביל את השינוי המיוחל. אז עכשיו הם עסוקים, הם כותבים פוסטים ומאמרים, מכנסים קבוצות דיון ומפרסמים ניירות עמדה. זה נשמע כמו מתכון לקקופוניה מוחלטת.
לפני כמה חודשים התפרסם ספר בעריכתו של יורם הרפז שנקרא "חינוך בצומת". יורם ואני ביקשנו מנשים ואנשים משדה החינוך לכתוב את החזון שלהם לחינוך בישראל. כתבו שרים ומנכ"לים, חוקרים והוגים, מנהלים ומורים. קיווינו שנוכל לזהות דרך משותפת. אבל בכישרון רב, עם טיעונים מנומקים, כל אחד ניסה למשוך לכיוון שלו.
הבעיה היא שכל אחד מנסה להראות לכולם למה הוא צודק וכל האחרים טועים. כתוצאה מכך המאבק ביניהם מתלהט והוא נעשה על גבם ועל חשבונם של התלמידים. וכשיש מריבה, לא עושים כלום חוץ מלהשחיז ציפורניים ולהתקוטט. מה שעצוב במיוחד במצב הזה הוא שחלק גדול מהטיעונים נכונים ומוצדקים ואפילו אין ביניהם סתירה. אז למה להתווכח?
למשל, יש שטוענים שצריך להעלות את רמת הלימודים, להביא את הילדים לחשיבה מסדר גבוה, להבנה מעמיקה, לחשיבה וליישום. לצדם, יש את מי שסבורים שמיומנויות חברתיות, כישורי חיים ובשלות רגשית, זה מה שצריך להדגיש. למה שלא ישבו ביחד ויגבשו פרדיגמה משותפת שבה הלמידה והכישורים נשזרים אלה באלה?
השילוב הזה הכרחי במיוחד בלימודי חמש יחידות במתמטיקה – מקצוע רגשי וחברתי, המגדיר מי "חכם" ומי "חנון". הוא מעורר פחד והתרגשות ומעורר למאמץ ולהתמדה. הוא מפרק אמונות קדומות ומוביל התמודדות עם קושי וחוסר ודאות.
או דוגמה אחרת: יש מי שחושב שאנחנו בפתחו של עידן הפרסונליזציה, כלומר שהפתרון לחינוך טמון ביכולת לתפור מענה אישי לכל תלמיד ותלמידה ולהתאים את החינוך ליכולות, לקשיים, לחלומות ולאתגרים האישיים. מולם יש מי שגורס שהעתיד טמון בשיתופי פעולה, בקהילות מקצועיות ובמדיניות קוהרנטית ומתואמת.
לא צריך להרחיק עד התנ"ך ופרשניו כדי להגיד שמשבר הקורונה מוכיח שהפקרנו את דור הילדים. חטאנו לשליחותנו וכעת חובתנו לכפר על כך. אם נמשיך לריב ולקטר, זה יוכיח שאנחנו ממשיכים להתעסק בעצמנו ולא בהם ובעתידם. כן, צריך תוכנית חינוך לאומית, כן חייבים אור ותקווה בחינוך, ובשביל זה צריך להנמיך אגו ולהתיישב עכשיו ביחד, לשלב ידיים ולעשות.
הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך