במשך עשרות שנים טופלו מקרים רפואיים דחופים בארץ בחדרי המיון של בתי החולים הציבוריים. כשמם, אתרים אלה היו תשתיות צנועות, עם איוש אנושי וטכנולוגי מוגבלים, ועיקר התפקוד היה מיון המקרים לדחוף או לא דחוף, בירור מינימלי מעבדתי ודימותי והחלטה מהירה על אשפוז לבירור וטיפול, או שיחרור להמשך בירור וטיפול בקהילה.
במרוצת השנים, ועם העלייה בצרכים, חדרי המיון התרחבו ותוגברו בצוותים וטכנולוגיות, והרחיבו את השירותים הרפואיים המסופקים. בנוסף למיון ראשוני, הם התחילו לאבחן, לטפל ולייצב, ובעל כורחם גם לאשפז/להשהות בין כותליהם חולים לתקופות ארוכות יחסית, כל זאת עקב מצוקת האשפוז ומחסור במיטות בבתי חולים, ולא במקרה שמם הוחלף לפני כשלושה עשורים ממיונים, למחלקות לרפואה דחופה (מלר"דים).
בישראל יש 30 מלר"דים (כמספר בתי החולים הציבוריים) המוגדרים לעתים כחלון הראווה של בתי החולים בפרט והרפואה הציבורית בכלל. יש בהן כ-1500 עמדות טיפול בתקן, והן מטפלות בכ-3 מיליוני מקרים בשנה, ואם נקח בחשבון שכל חולה מגיע עם מלווה אחד או שניים לפחות, אז נגיע למספר האסטרונומי של 10 מיליון אנשים שפוקדים את המלר"דים בשנה.
כשליש (מיליון) מהמקרים מתאשפזים למחלקות השונות של בתי החולים, והשאר משתחררים הביתה או למוסדות השונים לאחר אבחון, בירור וטיפול ראשוני.
עקב אילוצים גיאופוליטיים וביטחוניים, אנו ערוכים ומתורגלים לעבודה במצבי חרום כולל אירועים רבי נפגעים (אר"ן) קונבנציונליים, כתוצאה ממלחמות ופיגועים, אבל גם התנסינו בעשור הקודם במגיפות מאיימות ע"י נגיפים אלימים כגון שפעות העופות, החזירים ואחרות. בשנה האחרונה המלר"דים, המהווים חזית וצומת, המקשרים בין הקהילה לבתי החולים, התבקשו להתמודד עם אתגר קשה מאד ומשימה כמעט בלתי אפשרית שכללה בין היתר המשך מתן שירות דחוף וזמין למאות אלפי החולים הקונבנציובליים הקשים והחריפים מחד, ובו בזמן להיערך לקליטת חולים חשודים לקורונה שחייבו זיהוי ובידוד מוקדמים של חולים אלה והפרדתם משאר המטופלים, מאידך.
המשימה הייתה לא פשוטה בלשון המעטה וכללה בין היתר הכשרת אגפים\אתרים ייעודיים לחולים החשודים הן בתוך המחלקה והן מחוץ לה.
בימי השגרה שלפני עידן הקורונה ובכל רגע נתון, המלר"דים בארץ היו עמוסים לעייפה, עם אלפי מטופלים דחופים שחייבו בדיקה וטיפול מידיים, כגון אירועי לב, שבץ מוחי, חבלות קשות כתוצאה מתאונות מכל הסוגים, זיהומים קשים וכמובן השפעת העונתית על כל סיבוכיה. בנוסף, טיפלנו כרגיל גם בחולים מבוגרים וחסרי ישע שבעקבות מצוקת האשפוז והיעדר מיטות פנויות במחלקות, מאושפזים אלה המתינו שעות רבות ומיותרות במלר"דים עד ההעברה למיטה במחלקה.
הרי ברור לכל בר דעת שקיימת מצוקה ומחסור משווע במיטות אשפוז בבתי חולים והפתרון היחיד "המגונה" הינו השהייתם למשך שעות ארוכות ומיותרות במלר"דים עד פינוי מיטות אשפוז לטובתם. הדבר פוגע בלשון המעטה באיכות הטיפול בהם מחד, ובאיכות הטיפול בחולים הדחופים החדשים שממשיכים להגיע מאידך.
פעם, בבחירות 1999, חלק ניכר מקמפיין הבחירות נסוב סביב "הזקנה" (ז"ל) ששכבה במסדרון מחלקה פנימית בנהריה. היום הזקנות והזקנים וחסרי הישע היקרים שלנו תקועים מחוסרי אונים במלר"דים ומשוועים לעבור למסדרון של אותה מחלקה פנימית!.
כולי תקווה שבשוך הסערה הארורה של מגיפת הקורונה, ייעשה דיון ציבורי ופוליטי נוקב לחיזוק הרפואה בכלל והציבורית בפרט, והמלר"דים, כצומת מקשר בין הרפואה בקהילה לבין המערך האשפוזי, וכאחד מעמודי התווך בכל התארגנות לאומית למצבי חירום, יזכו לתשומת הלב הראויה כשחקנים מרכזיים בפתרון המצוקות ולא תוארך כהונתן כברירת מחדל ושסתום לעומסים, ולכשלים של המערכת הנובעים מתת תקצוב כרוני וארוך שנים. אם נמשיך לעסוק ברדיפה מתמדת אחרי מיטות אשפוז למטופלינו ולא נעסוק בתחום הכשרתנו, בלית ברירה נצטרך שוב להחליף את השם ממחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד), למחלקה לרפואת מושהים (מלר"ם)!
הכותב הוא מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי רמב"ם ולשעבר יו״ר האיגוד הישראלי לרפואה דחופה