בימים האחרונים התבשרנו בכלי התקשורת כי שר הביטחון בני גנץ נפגש בחשאי עם המלך עבדאללה בירדן וכי שר החוץ גבי אשכנזי נפגש לאחרונה פעמיים עם מקבילו הירדני, שר החוץ איימן ספדי, לטובת קידום פרויקטים משותפים. אף כי מדובר בבשורה משמחת המעידה על התקרבות ביחסי המדינות, שידעו כמה מורדות בשנים האחרונות – בין היתר בשל הקיפאון בשיחות עם הפלסטינים, החזרת המובלעות צופר ונהריים לריבונות ירדן ותקרית המאבטח בשגרירות ישראל בעמאן - התאכזבתי לשמוע שגם לאחר 27 שנים לחתימה על הסכם השלום בין שתי המדינות, נדרשות פגישות כאלה להתקיים בסתר.
הסכם השלום עם ירדן הוא נקודת אור אזורית. בין ישראל לירדן משתרך קו הגבול הארוך ביותר, שתי המדינות חולקות את אותם מקורות מים ואותו נוף, מהרי הגולן דרך הערבה ועד לים האדום, ויש להן היסטוריה של קשרים ויחסי כבוד. זהו הסכם שלום שצריך להיות מלווה בשיתוף פעולה בכל תחומי התעשייה, הביטחון והחקלאות. במסגרת הסכם שלום אמיתי, ראוי היה להזמין את המלך הירדני, לערוך לו סיור בכל רחבי המדינה, וכמובן להעניק לו את הכבוד לשאת נאום בכנסת, שבו היה פונה באופן ישיר לכל יושבי האזור – היהודים, הפלסטינים, בני עמו והעמים השכנים.
מובן שאילו היחסים בין ישראל וירדן היו חמים יותר, ייתכן שהשבת שתי המובלעות הירדניות נהריים וצופר, שהוחכרו לישראל כידוע ל־25 שנה בהתאם לנספחי הסכם השלום, כלל לא הייתה מתרחשת באפריל 2020, וחקלאי האזורים היו יכולים להמשיך לעבד את האדמות ולספק פרנסה למאות המשפחות במקום.
ישראלים רבים רואים בירדן מקום מרתק לטיולים ונופש. פטרה והסלע האדום, הבירה עמאן, מדרונות ואדי רם והמלונות בעקבה מבטיחים חופשה נפלאה, בזמן נסיעה קצר כמו לאילת, ובמחירים נמוכים. בעוד הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, למשל, פתח את האפשרויות לטיולים בדובאי ובאבו דאבי, שכבר נוצלו על ידי רבים, נדמה כי מההסכם הוותיק עם ירדן טרם מיצינו את שלל היתרונות.