בואו נתחיל בזה שלא הגיע לו פרס נובל לספרות ואף אחד לא הסתכן בלומר לו את זה בחייו. הוא לא היה טולסטוי וגם לא ש"י עגנון. הנואשות ברדיפתו אחר הפרס הזה, שהפכה לנחלת הכלל, הייתה אמורה להדליק נורה אדומה. ייתכן שבפער הטרגי בין היכולת והרצון, בין מוגבלות הכישרון הספרותי לתאוות הכבוד הבלתי מוגבלת, מסתתר ההסבר לפער בין ד"ר עמוס ואדון עוז, שנחשף בימים אלו.
במדינה נורמלית, עם תקשורת נורמלית, הנורה האדומה הזו הייתה מהבהבת בדברי ביקורת רציניים בעמודי הפובליציסטיקה, במדורי הספרות או לפחות בתוכניות סאטירה בטלוויזיה. במדינה נורמלית עם אמצעי תקשורת נורמליים, לגליה עוז היה סיכוי בחייו של אביה. סיכוי להיות המאשימה ולא הנאשמת. הקורבן ולא המקרבנת. המנוחמת ולא הכובסת.
אבל היא, יותר מכולם, בחוכמה נדירה ושקטה, הבינה שאל מול הנאשם לכאורה בהתעללות רגשית ופיזית בקטינה, אלימות, רדיפה והשתקה – לא היה לה שום סיכוי. היא הייתה מסיימת בתפקיד המעלילה במקרה הטוב ואולי אף בחדרי חקירות הטופלים עליה מתן עדות שקר. עמוס עוז, במעמדו האייקוני, היה מצליח - ואפילו בקלות - להמשיך לנופף ביפי הבלורית והתואר, ולזכות באהדה הציבורית של אנשי תקשורת ואנשי רוח שהיו מרימים אוטומטית את מגיניהם ויוצרים כיפת ברזל מעל לראשו של יקירם.
עמוס עוז לא היה עוד סופר או אייקון תרבות. הוא היה משיח שקר פוליטי. לכן אפשר היה לסלוח לו על השתדלנות לקבלת הפרס, שחצתה מזמן את גבול הפתטיות. השתדלנות החריגה שלו נסלחה לו משום שהיה משיח, בקרב ציבורים שלמים שבכל מצב אחר כופרים בקיומו של משיח ואינם מחכים לבואו.
היו צריכים לעבור הרבה מאוד גלי Me Too והיה צורך שהנאשם יהיה בקבר, כדי שבתו, שהתגלתה כמרואיינת מרתקת, אמינה ובעלת ערכים שלא היו קיימים בקופסה השחורה של אביה – תוכל לספר לפחות בדיעבד על פרק מר בחייה, מבלי להיתקל בחומה תקשורתית בצורה וככל הנראה בעליהום נגדי של אביה.
אפילו עכשיו, ואולי מתוך הבנה שאם תלך עד הסוף עם כתב האשמה החריף, תעורר את הנוגדנים של השמאל המתגונן עד כדי סערת ציטוקינים, טרחה גליה עוז להותיר על תלה את המורשת של אביה. הוא לא רק מיסטר הייד, אמרה בנדיבות לב לדנה ויס בראיון האלמותי, שבו שחקה לעפר באנליטיות שקטה ובאסרטיביות מדויקת את ניסיונות משפחתה הקרובה להותיר את המעמד האייקוני של אבי המשפחה על מכונו.
כתב האישום של גליה עוז הוא לא רק כלפי אביה, אלא גם כלפי האליטות, שבלהט אדיקותן המשיחית והרדיפה המגוחכת אחר השלטון, המזכירה את תאוות הפרס של ד"ר עמוס - רומסות כל ערך של הוגנות בסיסית, טובת המדינה ומשפט צדק.
משפט צדק
כאשר איילת שקד השתבחה בכך שהשופט דוד מינץ, אשר מונה על ידיה לשופט בית המשפט העליון, היה היחיד שתמך בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את אבתיסאם מראענה, הזכירו לה מיד ולא בצדק את תמיכתו של מינץ בפסילת מיכאל בן ארי. מינץ אומנם טעה בעניין בן ארי, אבל פסק באותו כיוון בעניין מראענה.
השופט נעם סולברג היה היחיד שהתנגד לפסילת בן ארי, אך היה עקבי אף הוא, והצטרף להחלטת הרוב בקבלת הערעור על פסילתה של מראענה. האמת היא שבאופן כמעט מוחלט, ראוי למעט מאוד בפסילת מועמדים בגלל דיבורים. אבל מינץ, גם כשטעה, היה נעדר פניות ועקבי, כמוהו כנעם סולברג שהיה נעדר פניות בהתנגדותו הצודקת להרחקות.
הבעיה האמיתית היא עם עמדת יתר השופטים, שאצלם היה דין אחד לבן ארי ודין אחר למראענה. מינץ וסולברג הם הראיה שדגלה של המהפכה השיפוטית שהימין מבקש לחולל הוא דגל טהור. שדווקא השופטים שממנה המחנה השמרני אינם מחויבים לאיש, או אפילו להשקפת עולמם הפוליטית־אידיאולוגית, אלא בהגינות ובעקביות לאמת המשפטית בלבד.
זרע ישראל
ז'אן־פול סארטר אמר שיהודי הוא כל מי ששכנו רואה בו יהודי. המציאות הטרגית שהולידה את האמירה הזו הובילה גם לתיקון חוק השבות ב־1970 והחלתו על צאצאי יהודים. לכן, לא היה כל טעם מעשי להחלטת בג"ץ בעניין הכרה בגיור הרפורמי הנעשה בישראל לצורכי קבלת הזכויות לאזרחות ישראלית. כל מה שהשיג פסק הדין הוא גירוי עצב רגיש בעת הזו, כאילו רק סוגיית מיהו יהודי הייתה חסרה לנו לשיח בעת הזו.
אלא שאולי מעז יצא מתוק, אולי באמת הגיעה העת לפתרון, שגם יאפשר להחזיר את סעיף הלאום לתעודת הזהות. כל מה שנדרש הוא להוסיף מילה אחת לחוק השבות: "כהלכה". יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר כהלכה. זו הגדרה הקובעת אך ורק את כללי הגיור - לא את המוסד המגייר.
כל גיור שיבוצע על פי הכללים ולא יוכר, ללא הסבר סביר, רק כי בית הדין לא שייך לממסד זה או אחר, או כי בית שמאי דחק לאחרונה את רגלי בית הלל בכל הנוגע לגיורים של זרע ישראל - שערי בית המשפט יהיו פתוחים לפניו ובא לציון גואל.