היום המשק אמור לחזור לשגרה כמעט מלאה, שוקקת חיים, זו שעד לפני שנה הייתה נחלת חיינו הרגילים. מסעדות יתמלאו סועדים, אולמות אירועים יארחו מאות אורחים על פי המתווה לפתיחתם, בתי ספר וגנים יפתחו את שעריהם לתלמידי כיתות ז'־י' ושערי נתב"ג ייפתחו. "שלא נמצא את עצמנו בקטסטרופה", הזהירה בשבוע שעבר ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות.
אינני רופאה ואין בידי את היכולת להבחין בין וריאנט כזה לאחר. כמו רבים במדינה, גם אני מתגעגעת לתקופה שלפני הקורונה, לחופש ללכת בלי מסיכה ברחוב, בלי לחשוש שמישהו ישתעל עליי או שפקח ייתן לי דו"ח. גם אני מתגעגעת להופעות, למסעדות, לכנסים בארץ ובחו"ל. גם אני הלכתי והתחסנתי וקיבלתי את הדרכון הירוק. אבל אני יכולה לומר בביטחון כי לא אנצל בינתיים את הזכות לשוב לשגרה. מדוע? כי בתוך עמי אני חיה.
החזרה לשגרה מעלה כמה שאלות פתוחות: עד כמה באמת יקפידו על הנחיות התו הירוק של כניסה למתחסנים, מחלימים או בעלי בדיקה שלילית בלבד? כיצד ינהגו בבתי הספר עם אנשי צוות לא מחוסנים? הרי מאז תום הסגר, רבים במערכת החינוך כבר התגלו כמאומתים ונכנסו לבידוד. תעשיית זיופי דרכונים ירוקים צומחת מתחת לאף של הרשויות, ובינתיים לא נעצרה הפארסה.
האם אכן ייאכפו חובת הבידוד של הנוחתים הלא מחוסנים בנתב"ג לצד חובת הבדיקות של הנוחתים המחוסנים והמחלימים? והאם סדר פסח יהיה כמו בשנה שעברה – סגר פסח?
ראש הממשלה נתניהו מתהדר במבצע החיסונים על כל במה אפשרית, ובצדק. זהו אכן מבצע יוצא דופן. אך כשדורשים תשובות נוקבות על חוסר אכיפה במגזרים שונים במדינה, מקבלים התייחסות מזלזלת. ועל רקע השאלות הללו, נלך כולנו אוטוטו לסבב רביעי של בחירות, שעלול להתרחש לצדו של סגר רביעי. בשני המקרים – של הסבב והסגר - אין סיבה לחשוב שמדובר בפעם האחרונה.