אינני בטוח שאני צודק, ואולי אני אף טועה בגדול, אבל נדמה לי שהמהמורות שניצבות כיום בפני בנימין נתניהו הן רבות יותר, וגם עמוקות יותר, מאלו שהיו לו בעבר. אם פעם הוא היה מקפץ מעליהן בקלות; כעת אין זה המקרה. בהיעדר יריב במחנה שממול, שעמו ניתן להתעמת, כמו שקרה למשל בבחירות 1996, אין כל אפשרות אמיתית ליצירת קווי מחלוקת.

מחנה “רק לא ביבי” ליקט מכל הבא ליד ונשאר, בפועל, חלול לגמרי. ראשיו מעדיפים את אולפני הטלוויזיה על פני היציאה לשטח. מכאן גם חוסר האנרגיה המאפיין את מערכת הבחירות. למעשה, מחנה הימין כולו, לא רק הליכוד, לא מתמודד עם יריב אידיאולוגי כבעבר, אלא עם שורה של טוענים לכתר שמבקשים לפצלו.

החשש הוא, לטעמי, שהקולות המפוצלים של מחנה הימין, שיש אף מי שהעריך את כוחו האלקטורלי ב־80 מנדטים, יטו את הכף בסופו של דבר לטובת מחנה שאין לו בפועל אחיזה של ממש בקרב הציבור.

אבל בכך לא תמו צרותיו של נתניהו. הנסיבות מכתיבות ריחוק חברתי, ומנהיג כמו נתניהו סובל מכך הרבה יותר משאר האנשים המעונבים היושבים באולפנים כדי להתחרות בו משם. השאלות המלטפות נוחות להם. החיבוקים של עיתונאים־מטעם הופכים אותם, בעיני עצמם, למנהיגי ציבור. קצת עצוב, אבל זאת המציאות בעידן של קורונה. מועמדים לראשות ממשלה שנעזרים בטלפרומפטר כדי לחבר שני משפטים; ששמחים על שאינם צריכים לעמוד בפני קהל.

אני עוד זוכר כיצד הליכוד פתחה את מערכות הבחירות שלה בשנים עברו. אלפים רבים גדשו את גני התערוכה בתל אביב, צוהלים, מחבקים, צווחים במלוא גרונם “היידה ביבי”. המוני אנשים שלא מכירים זה את זה עמדו צמודים זה לזה, שותים בצמא את דבריו של מי שעומד באותה עת בראש התנועה ומגיבים במחיאות כפיים ובקריאות עידוד.

לא עוד. הכל סטרילי. מתי מעט בלבד מורשים להיכנס לאולם שבו נערכת השקת הקמפיין. רק אדם אחד ניצב על הבמה. אין מצהלות של שמחה. אין חיבוקים. אין ברק בעיניים. אין חשמל באוויר. ואותי, באופן אישי, זה מאוד מעציב. היתרון הגדול של המחנה שאני חלק ממנו מאז שאני זוכר את עצמי, ניטל ממנו. אני עוד זוכר כיצד מנחם בגין ניצח בבחירות ב־1981.

הוא הגיע לכיכר מלכי ישראל, כשמה אז, כדי להגיב על נאום הצ’חצ’חים של דודו טופז יום קודם לכן באותו המקום. במחי נאום אחד הוא הביא לניצחון. מאות אלפים הגיעו כדי לשמוע את דבריו. איש לא הסיע אותם. אפילו אוטובוס אחד לא נראה בסביבה.

זוהי הליכוד. תנועה עממית של אנשים שבוחרים את נציגיהם לכנסת בבחירות גלויות. בפריימריז. לא בבתי קפה. לא “הראש” קובע. הציבור מכריע את מי הוא רוצה. אבל בעידן הזום, כל היתרונות המובנים שיש לליכוד על כל יריביה הופכים ללא רלוונטיים.

תרבות הפייק השתלטה עלינו. ערוצי תקשורת שונים מפיקים “תחקירים” שלתפיסתי אין בינם לבין האמת דבר וחצי דבר. פרשנים־מטעם מדבררים את המקורות שלהם. העובדות הפכו למטרד. לאמת מתייחסים בחשדנות; אם היא לא משרתת את האג’נדה הפוליטית.

חבל. זה יכול היה להיות אחרת. זה צריך להיות אחרת. יש לנו ארץ נהדרת, ואיש לא ייקח אותה מאיתנו.