שבוע וחצי לפני הבחירות לכנסת ה-24 והכוחות נערכים לישורת האחרונה. ושוב, מערכת הבחירות סובבת סביב שאלה אחת: "כן ביבי, או לא ביבי". זהו קו המשווה, שמבדיל ומאפיין כיום את החברה הישראלית המקוטבת, למרות הניסיונות הרבים והמגוונים לשוות למערכה אופי אידיאולוגי, ואף - למרבה הפתטיות - גם ערכי. עיין ערך ליברמן. זה גם לא מאבק על סגנון ודרך ארץ. בעיניי, המאבק הוא, בראש ובראשונה, חברתי, מעמדי וזהותי וגם מנהיגותי - מי ראוי ויכול להנהיג את הארץ הזאת?
הסיפור האמיתי של הארץ הזאת
בוויכוחים הרבים שאני מנהלת עם חבריי וחברותיי ממחנה "רק לא ביבי", אני מנסה להתרכז בעובדות ופחות באמוציות, קרי במבחן התוצאה, זה שמוגדר בנתונים מספריים, תוך כדי ביסוסם על מקורות אמינים, לרוב בינ"ל. נתונים אלה, הנאספים בקפדנות, מספרים את הסיפור האמיתי של מדינת ישראל והוא סיפור הרבה יותר אופטימי ממה שמצטייר בכלי התקשורת, ואף יותר מכך - מקור לגאווה. ולא, לא אנחנו מספרים זאת על עצמנו, אלא חוקרים ומומחים זרים מספרים זאת עלינו.
כך למשל "האקונומיסט" הבריטי שמדרג את מדינות העולם במספר פרמטרים, כמו תוצר לנפש. והנה בשנת 2020 (שנת הקורונה), קובע המגזין הבריטי המוערך, התוצר לנפש בישראל עמד על 42,390 דולר - לפני בריטניה, איטליה, ספרד ועוד מדינות מערביות רבות. יותר מזה, ישראל כיום היא אחת מ-20 המדינות העשירות בעולם לפי דירוג האו"ם, שפרסם לאחרונה את "מדד הפיתוח האנושי", שמדרג מדינות על-פי מדדים של כלכלה, השכלה ובריאות.
לפי המכון IMD השוויצרי, שמודד עשרה פרמטרים שאחראים לבניית תשתיות טכנולוגיות של מדינות, המשמשים ליצירה ובנייה של חדשנות טכנולוגיות, ישראל ממוקמת באחד משלושת המקומות הראשונים בכל עשרת הפרמטרים. מדינת ישראל אכן הקימה תעשייה עתירת טכנולוגיה מפוארת ונתוני המכון מאששים את הקביעה שישראל בנתה "אומת סטארט-אפ" לתפארת. ראייה נוספת לכך - חברות ההיי-טק הגיעו להיקפי גיוס חסרי תקדים בשנה החולפת והגיעו לעשרה מיליארד דולר בשנת 2020, , עם שיעור צמיחה של כ-30% בשנה. זאת במקביל לגל הנפקות של חברות היי-טק ישראליות, בארץ ובעולם, שגייסו במהלך אותה שנה (שוב, שנת הקורונה) סכומים הגבוהים מכל סך הגיוסים בחמש השנים שקדמו לה גם יחד.
גל אדיר של השקעות זרות
מאז 2009 - מועד חזרתו של נתניהו לכהונתו השנייה ראש הממשלה - ישראל נהנית משקט ביטחוני יחסי, בכל הגזרות, ומהרתעה חזקה הודות להתעצמות צבאית-טכנולוגית. זאת ללא הרפתקאות צבאיות ומבצעים ממושכים - שהיו עולים בקורבנות רבים - מצד אחד, וללא ויתורים מדינים מפליגים מצד שני, גם אל מול ממשל עוין בארה"ב. מדיניות פרגמטית וזהירה, מחושבת אך נחושה, ששמה דגש על עוצמה צבאית, טכנולוגית ודיפלומטית, הביאו להישגים אלה.
נתניהו ניצל בכישרון רב את העשור האחרון לכונן שורה ארוכה של בריתות מדיניות ששיאן ב"הסכמי אברהם". כמו למשל, ברית גלויה עם יוון וקפריסין ומדינות בלקן אחרות וברית חשאית עם מדינות ערב הסוניות המתונות. בד בבד הוא הרחיב והעצים את היחסים המדיניים והכלכליים עם מדינות אפריקה, אמריקה הלטינית וסין. הצונאמי המדיני ממנו הזהיר ברק, נמוג כלא היה.
רבים מתייחסים להסכמים עם איחוד האמירויות, מרוקו וסודאן רק מצידם הכלכלי ושוכחים את ההיבט המדיני: נפילת עוד לבנה בחומת האיבה לישראל ובעיקר - ביטול הווטו הפלשתיני על התקדמות מדינית עם מדינות ערב. אנחנו רק בראשית הדרך, אבל הסכמים אלה מבטאים את שיאו של מהפך היסטורי במעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל והתייצבותה כמעצמה אזורית.
לכל אלה הייתה השלכה ישירה על רמת החיים והדבר בא לידי ביטוי בסקרי שביעות הרצון של האזרחים. גם אלה נשענו על עובדות: השכר החודשי הממוצע לשכיר בישראל עלה מ-8,100 שקלים ב-2009 ל-11,000 שקל ב-2019, גידול של 35%. זאת ועוד, הכנסה של משפחת שכירים ממוצעת, לפי הלמ"ס, התקרבה ל-25 אלף שקל לחודש - גידול של 55% מאז 2009 (39% בניכוי אינפלציה). ההכנסה ברוטו של משק בית ממוצע - שכירים, עצמאיים ומי שאינם עובדים - עלתה בשיעור חד עוד יותר - עד 42%.
היציבות הביטחונית וההישגים המדיניים הביאו לגל אדיר של השקעות זרות בארץ ולהאצת הפיתוח של מאגרי הגז הטבעי - כריש, תנין ותמר. הגז הטבעי שהחל לזרום משלושת המאגרים חסך למשק יבוא נפט ופחם, הוסיף בממוצע כ-0.3% לצמיחה השנתית והפחית ברבע את זיהום האוויר ופליטת גזי החממה. היום כבר אין ספק, גם למתנגדים לנתניהו, שהוא הרחיק ראות בעניין זה ולו הושלמה החקיקה לאישור מתווה הגז מוקדם יותר, ההשפעה החיובית כיום יכלה להיות עוצמתית יותר.
השילוב של ההון הזר והכפלת היצוא מ-63 מיליארד דולר ב-2009 ל-114 מיליארד דולר ב-2019, תוך צמצום דרמטי של היחס חוב-תוצר מ-75% בסוף 2009 ל-61% בסוף 2019, איפשרו לישראל לצבור עתודות גדולות של מטבע חוץ והפכו אותנו ממדינה שחייבת כסף למדינה שחייבים לה ושיפר את דירוג האשראי של ישראל.
אני שומעת בלי סוף טענות על העמקת הפערים החברתיים ומי כמוני במעורבותי החברתית ב-30 השנים האחרונות, יודעת זאת . נכון, יש עוד כברת דרך לעשות כדי לצמצם את הפערים החברתיים בישראל, בעיקר בין מרכז לפריפריה, אבל כדאי לזכור נתון חשוב - עד פרוץ הקורונה כמעט ולא הייתה פה אבטלה, מה ששיקף כניסה של אוכלוסיות מפרנסים נוספים למעגל התעסוקה. למעשה, מתחילת העשור ועד לסיומו נוצרו בארץ קרוב למיליון מקומות עבודה חדשים. משקי הבית ניצלו את הגידול בהכנסותיהם להגדלת קניות ולהכפלת החיסכון. הצריכה הפרטית לנפש בעשור של נתניהו עלתה ב-24% (בניכוי אינפלציה). העלייה השתקפה בסעיפים כמו נסיעות לחו"ל, מסעדות, מזון, אלקטרוניקה דיגיטלית מתקדמת ומכוניות - כולם סממנים של חברת שפע מערבית.
המדינה עם שיעורי החיסון הגבוהים בעולם
לו הבחירות היו נערכות נטו על הישגים והצלחות, נתניהו היה אמור להיבחר ברוב גדול. זה כולל את תקופת הקורונה. ברבור שחור ענק שנחת על האנושות וטרף את כל הקלפים.
נתניהו, כדרכו, זיהה ופעל במהירות ולפני כל מנהיגי העולם, כי הבין שהישועה תגיע ממקור אחד: החיסונים. לכן הוא השקיע את כל כולו בכך והפך את ישראל למדינה עם שיעורי החיסון הגבוהים בעולם נכון לעכשיו. זה היה נתניהו במיטבו - ממוקד, חדור-מטרה, נחוש, יצירתי. גם מתנגדיו של נתניהו נאלצים להודות בכך וכל השאר ייכתב בתולדות ישראל.
בינתיים, מצבה הכלכלי של ישראל הוא סביר והצפי הוא להתאוששות מהירה אחרי יוני. חרף ההזרמה התקציבית הגדולה, יחס החוב-תוצר גדל באופן סביר והרבה מתחת לזה של מדינות אחרות ודירוג האשראי המצוין של ישראל (AA-) נשמר. זוהי החותמת הבין-לאומית האמינה והמקצועית לגבי חוסנה הכלכלי של ישראל.
מאבק חברתי-זהותי אדיר
לפי הנתונים הכלכליים היבשים - וגם באופן שבו הוא מנהל את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל - היה נתניהו צריך לזכות באהדתם של המעמדות הגבוהים בחברה, אנשי ההיי-טק והצווארון הלבן, שראשית מבינים היטב את הנתונים המספריים הטובים, ומצבם הוטב לאין שיעור תחת הנהגתו. העובדה שהוא זוכה לטינתם ולעומת זאת לאהדתם האיתנה והנלהבת של אנשי הצווארון הכחול, תושבי עיירות הפיתוח והמעמד הבינוני-נמוך, מעידה פעם נוספת שבחברה הישראלית מתחולל מאבק חברתי-זהותי אדיר, שנתניהו הוא בעת ובעונה אחת נביאו, אך גם למרבה הטראגיות - עשוי גם להיות קורבנו.
מה שבעבע מתחת לשטח והתפרץ במאי 77' לא נגמר עדיין, למרות ההישגים הרבים שרשמו "בני ישראל השנייה" (כהגדרתו של ד"ר אבישי בן חיים) בכלכלה, בחברה ובתרבות. כי האמת המרה היא שבחלוף 44 שנים, שברובם שולט הליכוד, עדיין בראשות הפירמידה ניצבים "בני ישראל הראשונה": באקדמיה, בפיננסים, בתקשורת, בתרבות, במינהל הציבורי ומעל הכל - במערכת המשפט. נכון, נרשמו הצלחות וגדל הייצוג של המזרחים בשלטון המקומי, בכנסת ובצבא, אך עדיין מוקדי הכוח המשמעותיים כמו הפקידות הציבורית הבכירה, המשפט והתקשורת, נשלטים על-ידי מספר מאוד מצומצם של אנשים - מספר מאות ואולי אלפים בודדים - שמשקלם הסגולי הוא עצום.
המצביעים של ישראל הפריפריאלית נחשבים בעיניהם המתנשאות של אנשי ישראל הראשונה כנבערים מדעת וכעדר צאן שטוף מוח (כדבריה של רינה מצליח - שבאה מ"ישראל השנייה" - ועוד שופרות בתקשורת). חמור מכך - הם מנסים לעקוף את החלטת הבוחר, תוך שימוש בכלים שעומדים לרשותם, והם לא מעטים ומאוד כוחניים. העובדה שנתניהו כממשיך דרכו של מנחם בגין, העביר את הכוח לבוחר ובכך מערער את מעמדם הפריבילגי, היא שהביאה לכך שמתנהל כאן מאבק מר ועז על שליטה וניהול המדינה.
כבת לאותה "ישראל שנייה", שיכולה בו בזמן להשתייך "לישראל הראשונה" לפי פרמטרים של השכלה, ממון, כוח השפעה, אני קובעת שהמאבק ההיסטורי לביסוס ולעיגון מעמדם החברתי והכלכלי של אזרחי "ישראל השנייה" לא תם, הוא בעיצומו, ונתניהו הוא נושא הדגל שלו. ובעצם ייתכן שישראל הפריפריאלית זקוקה לנתניהו אף יותר משהוא זקוק לה.
האשמה קבועה כלפי נתניהו גורסת, כי הוא מתדלק את הפילוג בעם. מי שבקיא בתולדות היישוב ואחר כך של מדינת ישראל יודע עד כמה הייתה המערכת הפוליטית רוויות פלגנות ושיח של שנאה. הרי הכל חקוק עלי ספר: ההשוואה של ז'בוטינסקי להיטלר ושל בגין למוסוליני. וכך גם הסזון, אלטלנה והשילומים, בואכה "בגין רוצח" במלחמת לבנון הראשונה והסטיגמה שהודבקה לנתניהו כאילו התיר את דמו של רבין.
ומה עם הפיל שבחדר, אני נשאלת. כלומר, המשפט של נתניהו. כאדם שומר חוק לא אדבר על כך (מישהו עוד זוכר את כלל הסוביודיצה?). גורלו של נתניהו ייקבע בבית המשפט ונכבד כל הכרעה. עד אז עומדת לו חזקת החפות.
ממשיכם של בגין ושמיר
לפני כמה שנים נשאל נתניהו את דרכו של מי הוא ממשיך - בגין או שמיר. נדמה לי, אם אינני טועה, שנתניהו השיב בגין, אבל דומני שניתוח מדיניותו מציע שילוב מרתק בין השניים. שלא כבגין - שהעדיף מחוות גדולות של שלום ומלחמה - נתניהו זהיר כשמיר, אך נחוש כמוהו. הוא מעדיף צבירה איטית של כוח ופחות שימוש בו. אך כבגין הוא לא נרתע מלנצל הזדמנויות מדיניות וכמוהו הוא חותר לחזק את זהותה היהודית של ישראל.
יש להניח שהאינטלקטואלים של השמאל-מרכז נוטרים טינה לנתניהו על דרכו כליברל-שמרן וממשיכו של מנחם בגין ביכולתו לזהות את הסנטימנט העממי של קירבה למסורת, לזהות הראשונית, לדת, ללאומיות - אבל בלי כל אלה אין לנו קיום בעידן הגלובליזציה.
מי יכול לנהל את המדינה?
אחד הטיעונים החזקים נגד נתניהו הוא משך הכהונה הארוך שלו. החשש מריכוז עוצמה ממושך בידי אדם אחד הוא מובן. נתניהו עצמו הציע להגביל את משך הכהונה, אך נוטים לשכוח שהוא התייחס לכך רק בהקשר של בחירות ישירות לראשות הממשלה, שהביאו את ישראל, לזמן קצר, למשטר דמוי נשיאותי. בעוד שבמשטרים נשיאותיים מקובל להגביל את כהונת הנשיא, במשטרים פרלמנטריים, הגבלות על משך כהונתו של רה"מ נדירות. זאת בגלל העובדה שבמשטרים פרלמנטריים כהונת רה"מ תלויה באמון המחוקקים היכולים להדיח בכל עת ראש ממשלה מכהן. ואין צורך לומר שנתניהו נבחר, פעם אחר פעם, ברוב קולות, כך שקשה לומר שאינו נהנה מלגיטימציה שלטונית.
אך מעבר לצד הפורמליסט-משפטי, עולה שאלה קריטית - מי יכול, בתנאים המיוחדים שבהם מצויה ישראל ובראייה קדימה אל תקופת הפוסט-קורונה, לרבות הצורך בשיקום כלכלי וחזרה להסכם הגרעין עם איראן, שמוביל ממשל ביידן - להוביל את ישראל. גם אל חוף מבטחים מדיני, אך גם לאינטגרציה חברתית של השכבות המודרות בישראל. אם מתבוננים באופן אובייקטיבי ונטול פניות על הגלריה הנוכחית של המועמדים, מגלים בעיקר חוסר בשלות. בנט, סער, לפיד וליברמן - אמנם נחושים להחליפו, אך מציגים רקורד עשייה לא משכנע, ובעיקר - היעדר חזון ברור לעתיד ישראל והיעדר תעצומות נפש, שנדרשות למסע המפרך של תקומת עם ישראל בארצו.
בישורת האחרונה של מערכת הבחירות צריך כל אדם לשאול את עצמו מי הוא היה רוצה לבחור לתפקיד מנהל המדינה. ולא סתם מדינה סקנדינבית, החיה בשלום עם שכנותיה ועוסקת בסוגיות של אקלים ומגדר - מבלי לזלזל בחשיבותן - אלא מדינה שנאבקת עדיין על קיומה אל מול שוחרי רעתה, המנסים להתחמש בנשק יום הדין, מדינה שהוקמה על יסוד חזון ציוני שעוד לא הוגשם במלואו ועוד לא הוחל על כל חלקי העם. בעיניי, הבחירה באדם מנוסה, זהיר אך נחוש-מטרה, רחב אופקים, שמדינאי העולם משחרי לפתחו ומחזיק בידיו קבלות מוכחות על עשייה - היא ברורה. אבל ההכרעה תהיה בידי העם.
הכותבת היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו, חברת מועצת עומר ויו"ר עמותת יחדיו