כמעט שכחנו איך צריכה להיראות מערכת בחירות נורמלית ומה תכליתה. פעם, לפני שנתיים, נחשבו הבחירות לכנסת “יום חג לדמוקרטיה”, ואליהן נוספו עוד מיני קלישאות באשר לחובתו של כל אזרח לממש את זכותו להצביע כי “מי שמצביע משפיע”. כל זה היה מזמן, לפני שהפוליטיקאים הפכו את הדמוקרטיה קרדום לחפור בו, כשכללי המשחק היו ידועים וגם אם הייתה חריגה פה ושם, השיטה הצליחה לתקן איכשהו.
במערכת בחירות תקינה נבחנים הממשלה וחברי הכנסת, ביחד ולחוד. מעשיהם ומחדליהם עומדים למשפט הציבור. תחילה בבחירת המועמדים בכל אחת מהרשימות (כן, פעם בחלק מהמפלגות הייתה דמוקרטיה פנימית) ולבסוף, בבחירות הכלליות לכנסת. זה היה המאני־טיים שבו כל קול קובע וכל אזרח היה יכול לחשוב שבידיו להשפיע על עתיד המדינה לארבע השנים הקרובות (הו, עידן התמימות).
פתק ההצבעה של כל מפלגה קיפל בתוכו מצע אידיאולוגי ונבחרת של מועמדים שבראשה עמד ראש הרשימה, ראשון בין שווים. פולחן אישיות ונאמנות למנהיג לא היו חלק מהאג’נדה. עם זה, מידת הזהירות והזיכרון ההיסטורי מחייבים שלא להתרפק על העבר בערגה. גם אז היו קומבינות, מפקדי ארגזים, רשימות חיסולים, שנאות, קנאות ויצרים. לכנסת מעולם לא נבחרו מלאכים אלא בני אדם. ובכל זאת, קואליציות היו נרקמות אחרי הבחירות.
שיח הגושים והניסיון לתפור קואליציה מבעוד מועד ולסנדל מפלגות ללא יכולת תמרון ביום שאחרי הבחירות, הם אחת התרומות המפוקפקות של נתניהו למערכת הפוליטית. במסגרת זו הוא משווק לבוחרים את גוש הימין “על מלא” – המחנה הלאומי עאלק, המורכב מהליכוד ומשתי מפלגות חרדיות שאינן ציוניות ואינן דמוקרטיות בעליל; וממפלגתו של סמוטריץ’ שספק אם היה מוכן לחתום על מגילת העצמאות. בפועל, פוליטיקת הגושים שטיפח הצמיחה הצבעה בשני פתקים. אם הצבעת ש”ס, יהדות התורה או הציונות הדתית - קיבלת נתניהו. מנגד, מתנהל קמפיין שלילי, לאמור, אם הצבעת בנט או גדעון - קיבלת לפיד, או שמאל. מזל שהערבים נוהרים הפעם בכיוון הנכון.
תחת הסלוגן “חוזרים לחיים” (שהשימוש בו נאסר על ידי יו”ר ועדת הבחירות) או “חוזרים לחייך” בגרסה המתחכמת, אשף הספינים מטשטש ומסיח את הדעת מהנושאים שאמורים להיות במרכז סדר היום של החיים עצמם. לטובת הבוחרים נזכיר לפחות את העיקריים שבהם: יותר מ־6,000 מתים, ניהול כושל של משבר הקורונה, מערכת החינוך שנזנחה ומערכת הבריאות שהורעבה, מאות אלפי מובטלים ומנגד תשלומי חל”ת מופקרים, שערוריית השמיים הפתוחים והרכבת האווירית של הווריאנטים שנכנסו באין מפריע, גירעון עמוק וחובות של 160 מיליארד שקלים בחסות שיקולים אישיים ופוליטיים שמנעו מהכנסת לאשר תקציב.
נתניהו יכול לספר על האיתנות הכלכלית של ישראל (וכל ה”נה נה נה”), אבל השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים על זינוק במחירי הנדל”ן שישפיע באופן ישיר על יוקר המחיה. ועוד לא דיברנו על היחסים הצוננים עם ממשל ביידן ועל הנזק האסטרטגי ליחסים עם המלך הירדני (מותר להתפעל מהסכמי אברהם, אבל גם ביחסי חוץ יש סדר עדיפות). מעבר לכך חותר הנאשם מבלפור תחת היציבות הפוליטית ומוסיף לתקוף את שומרי הסף ואת מערכת אכיפת החוק. וזהו. כל הצרות האלה כאן כדי להישאר גם אחרי הבחירות. ולא, לא שכחנו את החיסונים שהוא “הביא”. פשוט אין צורך להתפעל ולשבח אותו ללא הרף על כך שמילא את חובתו.
עכשיו אתם יכולים להתרווח וליהנות מעוד פיסת תעמולה שבה יושב ראש הממשלה בחדרו, מאחוריו מפת העולם, ומבקש מבנט להתחייב שלא ישב בממשלה תחת יאיר לפיד ולא יבקש רוטציה. נשמע לכם רציני? אלה בחירות משונות ומוזרות. על הכף מונחות שאלות הרות גורל הנוגעות לחיים ולאיכות החיים של אזרחי ישראל, אבל הכל מתנקז למשאל עם שבו עומד על סדר היום אדם אחד: ביבי – להיות או לא להיות? זו השאלה.