אנו בשלביה האחרונים של מערכת הבחירות הרביעית בתוך שנתיים. מדינת ישראל מצויה בעיצומו של משבר בריאותי שהוליד משבר כלכלי חמור. כל אדם בר דעת שהיה נשאל במה תתמקד מערכת הבחירות, היה משיב, אילו לא הכיר את האופי הישראלי ובעיקר את שטחיות התקשורת, שהמאבק יתנהל בין גישות שונות לטיפול במשברים שמסכנים את קיומנו כאן.

ישנה הקורונה הבריאותית, שממש מסכנת חיים והציגה את המחיר הכבד של הרעבת מערכת הבריאות במשך שנים: בעיקר מחסור במיטות טיפול נמרץ ובצוותים רפואיים בבתי החולים הציבוריים. היא גם הראתה את חשיבותה ותרומתה האדירה של מערכת הבריאות הציבורית בישראל המתבססת על קופות החולים.

לצדה, ישנה הקורונה הכלכלית שהפילה חללים מסוג אחר: מאות אלפי מובטלים וקריסת עסקים, על רקע מדיניות ממשלתית של עידוד בטלה במקום עבודה. המגיפה הבריאותית והקטסטרופה הכלכלית היו אמורות להביא את המפלגות לייצר פתרונות ולשכנע את הציבור בנכונות הפתרון.

אלא שבמקום עיסוק בסוגיות דרמטיות אלו, ובנוסף להן גם בשאלת הפתרון לגרעין האיראני או הסכנה האורבת מכיוון חיזבאללה בצפון, עוסקות המפלגות בהרגלי “השתייה” של נתניהו ולפיד, כלומר מי מהם ישתה את המנדטים של המפלגות האחיות; או במאמצים לגרום למפלגות לפרוש מהמרוץ תוך הישענות על סקרי דעת קהל, שגם הסוקרים עצמם אומרים שאינם חוזים את תוצאות הבחירות; או בשאלה המאוד מהותית לחיינו אם מנסור עבאס ייכנס לכנסת, כי הרי ברור שאם ייכנס, פירושו שאין קורונה והמובטלים חוזרים לעבודה, ואילו היעדרו מהכנסת יחריף את התחלואה ויגדיל את האבטלה.

עקבתי אחרי מערכת הבחירות בארצות הברית, ואף ששם הבחירות הן אישיות, ההתמקדות הייתה בפתרונות למגיפה ובדרכי היציאה מהמשבר הכלכלי, ואילו כאן כולם עסוקים בכמה מנדטים יהיו לביבי וכמה מנדטים למחנה שמולו. קיוויתי למצוא עצמי קורא על גוש אנטי־קורונה מול גוש מכחישי קורונה או גוש בעד המודל הגרמני לתעסוקה מול גוש הקורא להמשך החל”ת. אני מניח שאילו הבחירות היו עוסקות בנושאים החשובים על סדר היום, אחוז ההצבעה היה גבוה פי כמה ממה שצופים שיהיה, וגם התוצאות – אפשר להניח - היו שונות ממה שניתן להעריך.