שאלו פעם את גולדה מאיר, מתי יהיה שלום במזרח התיכון. בשנינות אופיינית היא ענתה: "השלום יגיע ביום שבו הערבים יתחילו לאהוב את הילדים שלהם, יותר משהם שונאים את הילדים שלנו".
זו היא גם התשובה לשאלה ששואלים את עצמם אזרחי ישראל בשנתיים האחרונות: מתי תהיה למדינה הנהגה יציבה? התשובה דומה לדבריה של גולדה: הסוף לטרללת של השנתיים האחרונות יגיע רק כשהבוחר הישראלי יתחיל להצביע כדי לקדם את מי שהוא אוהב, ולא כדי לדפוק את מי שהוא שונא.
במרוץ הבחירות בישראל יש מנעד די רחב של מפלגות, המאפשר לכל אזרח למצוא את המפלגה הקרובה ביותר להשקפת עולמו. אך משום מה יש לא מעט אזרחים הרואים בבחירות הזדמנות להלחם בשנואי נפשם. תכונה זאת קיימת אצל כל המגזרים: ימין מול שמאל, דתיים מול אתאיסטים, וקפיטליסטים מול סוציאליסטים. בכל מגזר יש אנשים המובלים אל הקלפי על ידי שנאה. שנאת השונה מול שנאת המתחרה, שנאת החלש מול שנאת החזק. הם משלשלים את הפתק של אלו שלדעתם ימגרו את ה'אויב' יותר מאחרים. לנסוע לקלפי, למצוא חניה, לעמוד בתור, להצטופף, וכל זה בשביל מה?
אלו אותם אנשים המוכנים לעמוד עם רכבם באמצע הרחוב חצי שעה וליצור פקק, העיקר לא לתת לנהג ה'חצוף' שממול זכות קדימה. אלו אותם אנשים שיעכבו טיסה שלמה כדי שיוכלו לצעוק על הדיילת שלא נתנה להם שוקולד ש'מגיע להם'.
חברי הכנסת, כמייצגי העם, ממשיכים באותו עקרון. הם לא מנסים לייצר חיבורים אלא עסוקים בלהוריד זה את ראשו של זה. כך זה ממשיך מבחירות לבחירות, וכך זה ימשיך גם הלאה.
לא משנה לאיזה מגזר אתם שייכים, אם אתם רוצים לסיים עם זה כבר, אם נקעה נפשכם בפסטיבל השנאה של השנתיים האחרונות, עליכם לעשות דבר מאד פשוט: להצביע עבור מי שיקדם בצורה הטובה ביותר את סולם הערכים שלכם, עבור מי שיפעל לקדם את המדינה על פי ערכים אלו. אל תצביעו נגד, הצביעו בעד!