על הבחירות אומרים כי הן חג לדמוקרטיה, ואולם הבחירות של השבוע שעבר ומה שקדם להן גררו את העם היושב בציון לשיאים של שסעים וחרפות. כל הבלמים השתחררו. כאשר מקבלים בחירות במינון של ארבע בשנתיים, ובקרוב ככל הנראה הפעם החמישית, הן עלולות להביא אותנו אף אל סף מלחמת אחים. דמוקרטיה משתוללת.

לקראת בחירות 2021, שעדיין אנחנו מנסים להתרפא מהן, לא היינו רחוקים מכך. מחנה "רק לא ביבי", בליווי חימום תקשורתי, לא בחל בביטויים ובמילים, בהסתה הגובלת באנטישמיות, בלי חשבון. השיאן היה מי שהפך את “ביתו” למכונת עלילות, שהזכירו מקומות וזמנים אחרים: להעיף את נתניהו והחרדים במריצה למזבלה, נתניהו מתכנן הסתערות על הכנסת בנוסח הקפיטול, ועוד פנינים שזיהמו את השיח הציבורי וכמובן לא הועילו לפולט אותן.

חשבנו שאולי נצא ממערכת הבחירות המכוערת לארבע שנים של שקט ורגיעה. ואולם ככל שעוברים הימים מאז נודעו התוצאות, מתבררת תקווה חדשה זו כמוגזמת. בכל אופן העם רוצה שהפוליטיקאים פשוט יניחו לו. זו סיבת אחוז המצביעים הנמוך. הציבור מבקש ממשלה יציבה, ששמה בראש מעייניה את אחדות העם – גם אם חלקו הגדול לא יהיה שותף בשלטון. זוהי האחריות המוטלת בראש וראשונה על ראש הממשלה נתניהו. הוא קיווה לעוד שניים־שלושה מנדטים, שהיו מאפשרים לו בוודאות להקים ממשלה יציבה, ימנית, אבל לא כזאת היא התמונה הסופית.

במערכת הבחירות הזאת התחוור במלוא חריפותו הפער בין אידיאולוגיה לשאיפות אישיות. כשאנו אומרים ממשלת ימין, אנחנו מתכוונים לא רק במובן הטכני, אלא במובן האידיאולוגי העמוק, ולא באופן פשטני. האידיאולוגיה מכפיפה עצמה לא פעם לנתוני הזמן והשעה, מתגמשת היכן שצריך, אבל שומרת על גבולותיה לבל ייפרצו. הבחירות הרביעיות לא הוכרעו גם הן, אבל הוכיחו שציבור גדול מימין ומשמאל צמא לאידיאולוגיה, לפתרון מצוקות, ולא רק להכפשות על בסיסי אישי. ציבור גדול צמא למסורת היהודית ובוחל בביזוי הדת. העובדה שכלל מפלגות הימין זכו ברוב מוחלט, אין פירושה שהאידיאולוגיה המשותפת ניצחה ותבוא לידי ביטוי בהקמת ממשלה בהתאם. משחקי הכס - כן ביבי, לא ביבי – נמשכים, כמסתבר, גם אחרי הבחירות, ומי יודע אם ומתי יושם להם קץ.

בנימין נתניהו ביום הבחירות (צילום: מרק ישראל סלם)
בנימין נתניהו ביום הבחירות (צילום: מרק ישראל סלם)


נתניהו הוא בנו של היסטוריון ואיש אמונה עזה, פרופ’ בנציון נתניהו ז”ל. הוא גדל בבית ז’בוטינסקאי אדוק, אך לא תמיד התנהל ברוח ההדר ששררה בבית. זגזוגיו הם מן המפורסמות. הוא ראש ממשלה עתיר הישגים, שלא חף משגיאות ומסטיות לא פעם מדרך הישר הז’בוטינסקאית. אבל לא רק ז’בוטינסקי – שהלך לעולמו לפני למעלה מ־80 שנה – צריך לשמש לו מגדלור, אלא גם קודמיו בתפקיד, מנחם בגין ויצחק שמיר, שידעו לשלב במדיניותם אידיאולוגיה עם פרגמטיזם. גמישות בטקטיקה, לא בעקרונות. ראש הממשלה נעדר האגו שמיר, כאשר הלך לממשלת אחדות לאומית, ראה לנגד עיניו את צורך השעה, את כמיהת העם, את טובת המדינה. לא היה צריך לשם כך להתפשר על אמונות ועקרונות, לא הוא ולא שותפו שמנגד שמעון פרס. שהרי הנושאים המדיניים לעת ההיא לא היו בוערים. היו עניינים דחופים מהם. ואכן, הייתה זו ממשלה שהביאה שקט ציבורי עם הישגים נאים בתחומי הכלכלה והחברה.

על מנת למנוע בחירות חמישיות, אסוניות, גם ראש הממשלה נתניהו וגם ראש האופוזיציה לפיד חייבים להחליף דיסקט, להתעלות על עצמם ולהבין מה נדרש לעם לעת הזאת. רק לא המשך התוהו ובוהו הפוליטי. עליהם להניח בצד את כל המשקעים, את האינטרסים האישיים, את היצרים, ולפתוח מיד בשיחות לבחינת היתכנות כינונה של ממשלת אחדות, שאליה יוזמנו להצטרף – זו הצעתי - ש”ס ויהדות התורה מצד אחד, ימינה וכחול לבן מצד שני. ממשלת אחדות בנוסח שמיר־פרס ולא בנוסח נתניהו־גנץ. גם המוזמנים חייבים “לשכוח” את ההתחייבות של טרם בחירות, כמו למשל “לא אשב בממשלה תחת ביבי”.

אין להוציא מכלל אפשרות שגם רע”ם תוזמן ותהיה שותפה למהלך. יהיה זה מעשה אמיץ ומנהיגותי מצד השניים: בנימין נתניהו ומנסור עבאס. כן, גם ביבי חייב להפר “התחייבות” שלו. כזכור, כבר היה לנו שר ערבי, ראלב מג’אדלה, נציג "העבודה", והוא אפילו לא הדיר רגלו מביקור במצודת זאב, קומה א’ - מכון ז’בוטינסקי. כך ורק כך יוכל עבאס לקדם את צורכי החברה הערבית, כחבר בממשלה הבאה. אם זאב ז’בוטינסקי לא הוציא ב־1940 מכלל אפשרות ראש ממשלה ערבי, או סגן ראש ממשלה ערבי, במדינה היהודית, מדוע נתניהו אינו יכול להפקיד משרד ממשלתי בידי שר ערבי ממפלגה מתונה יחסית?