אינך יכול עוד: יסלחו לי הפרשנים והפוליטיקאים החושבים שאפשר בנתונים הקיימים לעשות אלכימיה ולחבר את מתנגדי נתניהו מסער ועד הרשימה המשותפת לקואליציה יציבה. איך אומר שאולי מ”ארץ נהדרת”? זה לא נדבק. השחקנים הפוליטיים ב”מחנה השינוי” משחקים את המשחק הישן, בעוד שנתניהו מנסה הפעם קונץ־פטנט חדש על גבו של מנסור עבאס, הפראייר התורן העושה בימים אלה שופינג פוליטי כאילו שמישהו בליכוד מתייחס אליו כאל שותף לגיטימי “על מלא”. חבל שעבאס סותם את האף כשכל המניפולציות שתכליתן להישען על קולות מפלגתו מחוץ לממשלה, מדיפות ריח גזעני חריף כל כך.
במקום לנסות לרבע את המעגל ולזווג זיווגים משונים אפשר להציע נקודת מבט אחרת על תוצאות הבחירות, בהתבסס על הנתונים הבאים: עשר סיעות מוכנות לשבת בקואליציה עם הליכוד או שישבו איתו בעבר. בנק המנדטים להרכבת קואליציה מונה 108 חברי כנסת, החל מתקווה חדשה וימינה וכלה במרצ ורע”ם (הציונות הדתית הכוללת את בן־גביר ואבי מעוז מימין, והרשימה המשותפת משמאל אינן באות במניינם). באפשרותם להקים קואליציה ימנית (לא גזענית), קואליציה חילונית ליברלית, או קואליציה כלכלית־חברתית.
אלמלא נתניהו כל האופציות היו פתוחות, ואיש לא היה מעלה על הדעת בחירות בפעם החמישית. אומנם הליכוד בראשותו הוא המפלגה הגדולה ביותר, אבל מי כמוהו יודע ש־30 המנדטים אינם רשומים על שמו בטאבו. אדרבה, שיעור מצביעי “מחל” ירד ביחס לבחירות הקודמות. בעבור חלקם נתניהו איננו נכס מפלגתי אלא נטל פוליטי. ארבע פעמים בשנתיים האחרונות הוא גרר את ישראל לבחירות מיותרות בשל שיקולים אישיים־משפטיים, לא העביר תקציב, הסית נגד הערבים, ואחר כך חיזר אחריהם, פיתה את גנץ וניצל את תמימותו הפוליטית תוך שהוא מרסק את אמינותו הציבורית, הכניס את הכהניסטים וההומופובים בדלת הראשית לכנסת, תקף את רשויות אכיפת החוק ואחרי הכל אין לו 61 ממליצים. נתניהו מסתמן כלוזר סדרתי שאינו מכיר בלוזריותו.
שלושה מוקדי כוח יכולים לשים קץ להתעמרותו המתמשכת במערכת הפוליטית, ומנסור עבאס איננו נמנה עמם. ראשונים הם ראשי מחנה השינוי שהתחייבו לעשות הכל כדי להחליף את נתניהו, לא לגרור את ישראל לבחירות חמישיות, וכמובן להתמקד במשבר הקורונה (“לא קורונה, לא מעניין”). אלא שההתנהלות שלהם עד כה מטרפדת כל סיכוי להוביל שינוי. הדרישה של בנט לקבל את המנדט להרכיב ממשלה והציוץ של סער שקרא ללפיד לוותר על האגו - נשמעים כמו המקלות בגלגלים שהצמד הנדל והאוזר תקע בסיבוב הקודם.
מכיוון שמלכתחילה בנט וסער לא נימקו מדוע יסרבו לשבת תחת לפיד, עליהם להיות כעת תכליתיים: להמליץ עליו לנשיא, להקים ממשלה, להעביר תקציב במהירות האפשרית ולהתפנות למלאכת השיקום של מערכת החינוך, הבריאות, המשפט והביטחון האישי. במתווה הזה סוגיות שנויות במחלוקת כמו דת ומדינה והסכסוך הישראלי־פלסטיני ייאלצו לחכות לפי שעה. בנט וסער חייבים להנחית לקרקע המציאות את האספירציות האישיות שלהם משום שמתחת לרדאר, נתניהו כבר סוגר עניינים עם מנסור עבאס.
אחריות מוטלת גם על כתפיו של נשיא המדינה. אל לו להתרגש מהניסיון להלך עליו אימים מצד שופרותיו של נתניהו. ההסתערות המכוערת, המתוזמרת והבוטה נגדו מצד הליכוד רק מחזקת את הצורך הדחוף בשינוי. ריבלין מכיר את השדה הפוליטי, ומי כמוהו מבין שנתניהו הוא הבעיה ולא הפתרון. כל עוד הוא במשחק, אין סיכוי לייצב את המערכת הדמוקרטית הישראלית. ריבלין יכול להטיל את מלא כובד משקלו ושיקול דעתו ולצקת תוכן ממשי לסמכותו להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על כל מועמד שאינו נתניהו.
אחרונים ברשימה אך לא בחשיבותם הם חברי הכנסת של הליכוד. קשה להאמין שהוותיקים והמנוסים שבהם לא מבינים שנתניהו הוא אבן נגף פוליטית, ולכן באחריותם של שטייניץ, הנגבי, דיכטר, קיש וברקת להתעשת ולומר לנתניהו: אינך יכול עוד.