גם בימים אלה, כאשר כולנו עסוקים בנושא מרכזי אחד - פניה ודמותה של הקואליציה הבאה, כדאי שנפנה זרקור אל כמה מבעיות היסוד של המדינה, שאחת מהן היא רמת האלימות והפשיעה בחברה הערבית. בעיה זו אף באה לביטוי בהרצאתו הפומבית של ח"כ מנסור עבאס, יו"ר רע"ם. אפשר להוריד את מפלס הפשיעה הקטלנית בחברה הערבית באופן משמעותי. כדי ליצור את השינוי אנו זקוקים לתפיסת עבודה אחרת של הכנסת, המשרד לביטחון הפנים, מפכ"ל המשטרה ומשטרת ישראל כולה.
יש שתי תפיסות מקובלות בכל הקשור למאבק בפשיעה: האחת גורסת שאין צורך בסעיפי חוק מיוחדים בקוד הפלילי כדי לתקוף בעיה ספציפית. די בנורמות הכלליות של הענישה בקטגוריות הרחבות, כמו עבירות רכוש, גניבה, שוד ורצח; ויש להחילן כיאות בכל אירועי הפשיעה הנופלים בקטגוריות רחבות אלה. ויש גם תפיסת עבודה נוספת, המוצאת ביטויה כאשר מדינה מחליטה להתמודד עם תופעה מיוחדת ומוגדרת בתחום הפלילי מבחינת אופייה והיקפה; היערכות רב־תחומית מול רצף עבירות בענף פלילי מסוים, כמו סחר בסמים מסוכנים, או בתוך מגזר מוגדר באוכלוסייה. בעבר הוכח כי במקרה זה דווקא הגישה השנייה היא הנכונה והיעילה יותר.
בשנת 1990 נוכחנו בכנסת שהפשיעה של גניבת כלי רכב גואה ללא מעצור. גורמים עבריינים בישראל שיתפו פעולה עם גורמים עברייניים בשטחים, ולא פחות מ־40 אלף כלי רכב נגנבו והועברו לאחר מכן לאתרים שיועדו לכך לצורך שיווק הרכבים הגנובים עצמם או לצורך אספקת חלפים משומשים. הוחלט לתקוף ספציפית תחום עברייני זה. כשקוימו הדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט, שאלה אותנו משפטנית בכירה במשרד המשפטים מה ההבדל בין גניבת תכשיטים לגניבת כלי רכב. זה היה ביטוי לתפיסת העבודה המסורתית. היא התעלמה מהנזקים האדירים של ענף פלילי שהפך לתעשייה משגשגת, וגם מהעובדה כי ההגדרות הרחבות בחוק לא התאימו לענף פלילי זה. יזמנו את חוק העונשין: תיקון מספר 28, ותקפנו את תעשיית גניבת הרכב: אלה הגונבים רכבים, אלה המפרקים אותם, אלה הסוחרים בחלפים גנובים ואלה המזייפים לוחיות רישוי או מספרי מנוע. ואכן זה הוליד שינוי.
אותה גישה יש ליישם כיום בכל הקשור למאבק בעבירות הרצח בחברה הערבית. כאן אי אפשר להשתמש רק בנורמות הכלליות של הקוד הפלילי. זו צריכה להיות מתקפה רב־מערכתית, גם ברמת החקיקה, גם ברמת עבודת המשטרה וגם ברמת הענישה וההרתעה בבתי המשפט.
צעד ראשון חייב להיות ניקוי שיטתי וגורף של כל כלי הירייה מידי אלה האוחזים בהם שלא כחוק. ענישה חמורה לכל מי שמחזיק ללא רישיון בכלי ירייה. אלה העושים זאת יודעים שהם חלק בלתי נפרד של סחר לא חוקי בכלי נשק. כמו כן, נדרשת החמרה של הענישה לכל אלה הסוחרים בכלי ירייה באופן לא חוקי. יש להטיל עליהם אותן סנקציות של החרמת רכוש. חייבת להיווצר הרתעת אמת, לא ברמת הרחמנות והסלחנות של שופטי ישראל, שכמה מהם מקריבים את האינטרס הציבורי למען תחושת אמפתיה כלפי העבריינים. הצעד השלישי הוא מתקפה גם בחקיקה וגם באכיפה מול כל אלה הגונבים כלי ירייה. מי שמוכר כלי ירייה שלא כחוק הופך עצמו שותף לשימוש העברייני.
השאלה האמיתית היא האם המחוקק ייצור את השינוי, ואם יעמוד הכוח למשרד לביטחון הפנים להניע מהלך משולב כזה. אך מעבר לכך, החברה הערבית עצמה חייבת להבין את המחויבות שלה לשיתוף פעולה מלא כדי לקדם את פתרון הבעיה. אי אפשר להציב שוטר ליד כל קורבן בעתיד. מדובר בתרבות של אלימות המושרשת אצל יחידים המאמינים שיש הצדקה נורמטיבית למעשי הרצח, בין שזה רצח של אחות המנהלת חיים חופשיים בניגוד למסורת ובין שנקמות דם. החברה הערבית שוגה בכך שהיא מנסה להטיל את האשם כולו על משטרת ישראל ועל מערכת אכיפת החוק. היא חייבת ובאחריות מלאה לפעול אל תוך עמקי אותה מנטליות של יחידים שמאמינים שמותר להם לסגור חשבונות בתוך המגזר שבו הם חיים.
שילוב פעולה כמתואר כאן יניב תוצאות של ממש, ואנו לא נצטרך להמתין למקרה הרצח הבא, שיהיה אולי אפילו מזעזע יותר מקודמו, ולאחריו עוד הפגנות שאינן מובילות לפתרון של אמת.