כמו רבים אחרים בפולין, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, סבא שלי יהושע מילר חש את האדמה בעיר ורוצלב רועדת תחת רגליו ובאישון ליל מיהר להימלט לכיוון מזרח יחד עם סבתי ואבי התינוק בעגלה. נדודים רבים, רעב, פחד מפני הסגרה ועבודות פרך היו נחלתה של משפחת מילר בכל שנות המלחמה ביערות העיר ניז'ני נובגורוד ברוסיה.
פעמיים אבא שלי היה על סף מוות. פעם אחת כשפרצה שריפה בצריף שבו השאירו אותו כתינוק לבד למשך שעות ארוכות, ורק בנס השכנה הגויה נכנסה ומשכה אותו מהלהבות. הפעם השנייה הייתה כאשר כבר היה ילד סקרן בן 4 וחצי שרצה לאסוף אבנים ונפל לתוך ביצה עמוקה, שקע למצולות ושוב בנס, אישה מקומית שהייתה עדה למקרה משתה אותו מן המים הקפואים ובכך הצילה את חייו. איננו יודעים את זהות הנשים המקומיות כדי לספר את סיפורן; כאלו שסיכנו את עצמן כדי להציל ילד יהודי. הן עשו זאת כי זהו צו אנושי.
גרמניה הנאצית הפסידה במלחמה, ושלוש שנים לאחר סיום המלחמה הוקמה מדינת ישראל שחרתה על דגלה להיות בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל תוך הענקת שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה, בלי הבדלי דת, גזע ומין. מיד לאחר הקמת המדינה החלו לעלות אליה יהודים מרחבי העולם. היחס כלפי ניצולי השואה היה מחפיר.
היו בין ותיקי הארץ שהתייחסו לניצולים בעליונות ובלגלוג. חוק השבות קבע שכל יהודי, צאצאיו או בני זוגו יוכלו לעלות לארץ ולחיות את חיי העם והמסורת היהודיים, לדבר עברית ולשרת בצה"ל. הוא היווה תשובה לחוקי נירנברג משנת 1935 שהטמיעו את האפליה נגד יהודים בחוק הגרמני, ובפועל הובילו לכך שיהודים נרצחו בשל עצם היותם יהודים. במילים אחרות, לפי חוק השבות, אם אדם היה מספיק יהודי כדי להגיע למשרפות הוא גם יהודי דיו כדי לעלות לישראל.
בצל יום השואה, האנטישמיות באירופה גואה. זהו סימן אזהרה שמאותת שמדינת ישראל היא עודנה המקום עבור יהודים בעולם. אלא שכמו אז, גם היום, ישנם גם הרבה אנשים שצו מצפונם הוא אנושי וטוב.