בליל הסדר קראנו ואף שרנו כמדי שנה את הפסקה דלהלן מההגדה: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”.

פחות משבועיים לאחר מכן, היום, אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכמעט מאליה עולה השאלה: איפה היה הקב”ה כאשר שישה מיליון יהודים נטבחו? מדוע לא הצילם מידי אלה שעמדו עליהם לכלותם?

וכה אמר על כך הרב יהודה עמיטל זצ”ל, בעצמו ניצול שואה, שהיה ראש ישיבת הר עציון ולימים גם מנהיג תנועת מימד ושר בממשלת ישראל: “אנו עומדים דוממים מול תופעת השואה ואין בפינו תשובה ולמרות הכל אנו ממשיכים לדבוק בקב”ה”. לעומתו, היו כאלה שהשואה הוליכה אותם לכפירה ולזניחת הדבקות ביושב במרומים.

שמעתי גם הסבר שההצלה האלוהית בשואה מתבטאת בכך שהעם היהודי לא הושמד לחלוטין, ובעקבות זה קם עד מהרה על רגליו ואף זכה להגיע למדינה עצמאית. אוי לה ל”הצלה” שכזאת.

אני בן הדור שבילדותו די העלימו ממנו את השואה, הן בבית והן בבתי הספר. ההורים והמורים שתקו בדרך כלל בנושא זה. משמיעת לחשושים של המבוגרים, למדנו שיש איזה מנוול בשם היטלר שרודף יהודים.

עקב כך, בל”ג בעומר היינו שורפים במדורה דמות שיצרנו מקרשים והכתרנו אותה כהיטלר, אבל לא כל כך ידענו מה בדיוק עולל האיש הרשע הזה. פה ושם קלטנו משהו משיח המבוגרים, אבל בעצם רק במשפט אייכמן, כשאנו כבר בבחרותנו, נחשפנו בגדול לסיפור הנורא של השמדת מיליוני בני עמנו, בהם בני משפחתנו הקרובים.

הוריי עלו לארץ ישראל בשנות ה־30 של המאה שעברה מעירם ביאליסטוק שבפולין. הם הותירו מאחוריהם משפחות ענפות. אבי ואחיו שעלה אף הוא, הצליחו להביא אליהם את אמם האלמנה, אבל כשלו במאמציהם להעלות גם את אחותם הצעירה אסתר. עם כל הקשרים שהיו להם במקומות הנכונים, הם לא הצליחו להשיג לה סרטיפיקט, והיא נספתה עם בעלה ובנה התינוק במחנה טרבלינקה.

אבי לא סלח לעצמו עד סוף ימיו על הכישלון הזה. ממש אכל את עצמו. בפברואר 1947, כמעט שנתיים אחרי תום המלחמה הנוראה, כתב אבא בעיתון “הצופה” מאמר קורע לב של הלקאה עצמית תחת הכותרת “אחות הייתה לי”. המאמר הכה גלים וכאן אצטט רק כמה שורות מתוכו, כדי שתחושו טעמה של קינה קורעת לב.

וכך כתב אבא: “אחות הייתה לי, קטנה וענוגה, בת זקונים מטופחת וכנפיים לא היו לה. לעוף לא ידעה... לימים גדלתי והייתי לאיש. צמחו לי כנפיים ואמרתי לעוף, להרחיק נדוד אל ארץ השמש והתכול. התחננה לפניי אחותי הקטנה, הרכה: ‘אנא קחני איתך, צררני בכנפיך. באשר תעוף אעוף ובאשר תשכון אשכון. איככה אוכל ואיוותר לבדי ואין איש איתי ונפשי קשורה בנפשך?’. עודדתי אותה. הבטחתי לה: איתי אקחך, אחרי אקחך, באשר אלך תלכי. לא עמדתי בדיבורי שלא באשמתי. עדי במרומים, רשעים ארורים מנעוני (הבריטים ששלטו אז בארץ ישראל – א”ת). תיקלו את דרכי, סיכלו עצתי. ולא עמד בי כוח התחבולה. ישבה עגומה ועגונה ונואש לא אמרה. עוד חיכתה לנס. עד שבא האיש מטרבלינקה והוביל אותה עם כל בית ישראל אל האש וזו ליחכה את לשדה ופיצחה את זרועותיה ותינוק בזרועה - ואיננה”.

המעגל המשפחתי נסגר לפני כשנה וחצי, כשנכדתנו שירה נסעה עם בני כיתתה בתיכון לסיור בפולין. בין השאר סיירו במחנה טרבלינקה ושם, בצל אנדרטה, קראה שירה בהתרגשות את קינתו של סבא רבא שלה. חבריה האזינו מרותקים ודוממים, פה ושם גם הזילו דמעה, וכשסיימה אמרה לה אחת מחברותיה: “זה משהו שאזכור לתמיד”.

גם אני ביקרתי בטרבלינקה שנים קודם לכן ואמרתי שם “קדיש” על בני משפחתי שנספו – ואף אני זוכר תמיד.