הפשיעה הרצחנית ממשיכה להשתולל בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. ומה אומרת על כך, לאורך זמן ובעזות מצח, הנהגת הרשימה הערבית המשותפת? מאשימה ללא הרף את משטרת ישראל על שאיננה עושה די כביכול לאיסוף נשק אשר נמצא בשפע בידי האוכלוסייה הערבית. אוכלוסייה אשר איננה נקייה ממסורת של פשיעה, לרבות נקמה, שנאות ורצח בין פרטים וחמולות.
ראוי לציין שעם קום המדינה, כאשר הערבים ביקשו וקיבלו מערכת חינוך נפרדת, בדומה לחרדית, הדגישה אז המנהיגות המקומית כי המערכת תתנהל בשפה הערבית ותחנך ברוח האסלאם. גם כעת לא מיותר לשאול את המנהיגות הנוכחית אם ריבוי יריבויות, פשיעה ורצח הם ברוח האסלאם. האם לא ראוי שההנהגה הפוליטית הערבית תעודד ותנחה את מערכת החינוך שלה להתעורר בדחיפות, לגלות אומץ לב ולהכווין את הנוער המוסלמי? האם אין זה תפקידה לקדש את השלום, הכבוד ההדדי ו"אהבת לרעך כמוך" כמו גם "לא תרצח"? האם לא ראוי שגם במסגדים יש לצפות להשפעה מכוונת של כוהני הדת לכך?
משטרת ישראל הרי איננה הגוף שאמור לתקן ולפתור ערכי תרבות של פשע, אלימות ורצח. גם אם כל כלי הירי ייאספו, ניתן לרצוח, כפי שמוכח לא פעם, גם באבן בראש ובדקירות סכין. גם הרעיון הטרי שעלה זה עתה, לייצר קומנדו משטרתי שיוצב ביישובים ערביים, איננו בר־קיום סביר ומעלה צחנת בחירות שטרם תמו.
אז מה צריך לעשות בפועל? ניתן להקים ביישובים הערביים מערכות של התנדבות עירונית, שינוהלו בידי ראשי הערים או מועצות העיר ושיקבלו סיוע צמוד מהמשטרה. מדובר במעין משמר אזרחי של בני נוער ומבוגרים, כפי שהיה נהוג לאורך שנים בערים היהודיות ברחבי המדינה, ויש דומים לו עד היום בערים יהודיות רבות.
על הגופים הללו, בליווי המשטרה, יוטלו משימות קבועות של שיטור ממונע יום ולילה, הקשבה לסיכונים מתהווים וניהול ביטחון אזרחי. לכך תתווסף הסברה פדגוגית רחבה באחריות נבחרי הציבור, שתבוצע בבתי הספר, במסגדים ובאוכלוסייה הערבית ככלל, וזאת באמצעות הליכים מקצועיים, מקובלים מאוד כיום, של שיתוף הציבור.
באשר לאיסוף כלי הנשק, ניתן להכריז בכל יישוב ערבי שיש למסור בתוך מספר קצוב של ימים כל כלי נשק אשר קיים בכל בית מגורים משפחתי או מוסלק במקום חבוי. את הנשק יהיה ניתן להפקיד במקום אובייקטיבי מסוים, או לחלופין להודיע טלפונית למוקד משטרתי, שישלח שליח אשר איננו לבוש מדים על מנת לאסוף בצורה חסויה את הנשק. זאת לצד קביעה, שמי שיימצא אצלו כלי נשק חם לאחר מכן, ייענש אוטומטית ובחומרה במאסר שאורכו ייקבע מראש בידי רשות שופטת.
זו הדרך לחנך וליצור שיתוף צודק ומלא יותר של אוכלוסייה ערבית נאמנה, ולא בהצהרות שווא וריקות מתוכן בדבר רצון ל"שיתוף פעולה ומעורבות".
הכותב הוא נשיא ומנהל מדעי, קבוצת גיאוקרטוגרפיה [email protected]