במסגרת עבודתי אני עוסקת לא מעט בעיצוב תודעה ותפיסות של אנשים, ויום העצמאות ה־73 גרם לי להיזכר באחד ממעצבי התודעה המוכשרים במזרח התיכון: אנואר סאדאת, נשיא מצרים והמוח מאחורי מלחמת יום כיפור, או כפי שהיא מכונה במולדתו - מלחמת אוקטובר. המלחמה, שזכורה לרעה בזיכרון הקולקטיבי שלנו, מספקת לנו הזדמנות נדירה להבין את ההבדל בין אסטרטגיה לטקטיקה, בין ראייה ארוכת טווח לבין התבוננות על הכאן ועכשיו, ובעיקר להבין לעומק את אומנות עיצוב התודעה. החלטתו של סאדאת לפתוח במלחמה מהווה המחשה של שינוי תפיסתי וחשיבתי, של ראייה אסטרטגית ארוכת טווח, ושל קביעת קווי מדיניות ההולמים את המציאות המשתנה.
סאדאת הגה את מלחמת אוקטובר על רקע כישלונו של קודמו נאצר לפתור את המשבר שבו הייתה נתונה מצרים. התבוסה בששת הימים הייתה טראומה קשה לעולם הערבי כולו, אך במצרים היא הפכה לטראומה לאומית. השלכותיה היו קשות: מצרים הפסידה את חצי האי סיני על משאביו הכלכליים ועמדותיו האסטרטגיות, ואיבדה את השליטה בתעלת סואץ. אשליית העוצמה שבנתה המהפכה המצרית במשך 15 השנים שקדמו למלחמה התנפצה.
נאצר שאף למחוק את כישלונו על ידי החזרת הגלגל למצב קרוב ככל האפשר לזה ששרר לפני ששת הימים. היעד האופרטיבי היה החזרת השטחים שאבדו. בעשרות נאומים והצהרות הוא קבע את המשוואה האומרת כי משא ומתן ישיר עם ישראל כמוהו ככניעה, והמכשיר המרכזי באסטרטגיה שלו היה מלחמת ההתשה. סמוך למותו הסתכמה אסטרטגיה זו ככישלון. ההתשה אומנם הכאיבה לישראל, אך הכבידה על מצרים עוד יותר. ביולי 1970 נאלץ נאצר לקבל הסכם הפסקת אש.
שינוי כיוון
סאדאת, שתפס את מקומו, מצא את עצמו במצב פוליטי ולאומי קשה. מותו של נאצר הותיר חוסר יציבות כלכלית, בידוד מדיני וצבא מובס ("הירושה שהניח לי נאצר הייתה במצב מעורר רחמים בתחום מדיניות החוץ... הירושה הכלכלית שהוריש לי הייתה גרועה מן המדינית", כתב בזיכרונותיו).
המעצמה היחידה שמצרים ניהלה איתה יחסים הייתה ברה"מ, אך גם ממנה היו לסאדאת הסתייגויות. הוא מעולם לא בטח בסובייטים, וסבר כי כל מטרתה של מוסקבה היא לשמור על האינטרסים שלה מול ארה"ב באמצעות מצרים. ברה"מ לא מילאה את הסכמיה עם מצרים, לא עמדה בזמנים שנקבעו למשלוחי נשק, והתנתה את העזרה הצבאית שנאותה להגיש לה בשליטה הדוקה, שהתבטאה בנוכחות סובייטית בצבא המצרי ובהבאתו של כל צעד צבאי מתוכנן לידיעתה.
סאדאת האמין שהמשימה העיקרית של מצרים היא "למחוק את החרפה וההשפלה שנבעה ממפלת 67'... סברתי שיהיה זה מכובד בשבילנו פי אלף אם ייקברו 40 אלף מבניי בכוחות המזוינים ואני בכללם תוך כדי צליחת התעלה, מאשר אם נשלים עם חרפה והשפלה מעין אלו", כתב. חשוב להבין כי היעד שקבע, חזרתה של ישראל לגבולות 67', יכול היה להתבצע גם בדרכי שלום, וכי מטרתו להשיב את הביטחון העצמי והכבוד הלאומי האבוד.
עם תחילת כהונתו קיווה סאדאת להשיג את מטרתו בדרכים דיפלומטיות, אך תקוותיו התפוגגו במהרה. הוא ניסה מספר פעמים להתקדם במישור המדיני, אך מאמציו עלו בתוהו. סאדאת הבין שישראל מרוצה מהמצב כמות שהוא, ושהיא נהנית מתמיכת ארה״ב. כשהבין שהאמריקאים מקבלים את העמדה הישראלית, שגרסה כי אין למצרים יכולת מיקוח ממשית, ולכן מוטב לצפות בסבלנות לוויתורים נוספים מצדה – פנה לאופציה הצבאית.
סאדאת הכריז ששנת 1971 תהא "שנת ההכרעה", אך הצבא המצרי עדיין לא היה מוכן למלחמה. ברה"מ לא עמדה בהתחייבויות החימוש שלה, ובנוסף, בראייתו של סאדאת הוא טרם מיצה לחלוטין את האופציה המדינית. אך השנה חלפה, וסאדאת ידע שהוא צפוי להיות מטרה ללעג מגורמים פנימיים וחיצוניים. לסאדאת לא הייתה ברירה, והוא החל להיערך למלחמה.
בתוכנית המקורית, התאריך שנקבע למתקפה היה 15 בנובמבר 72'. עד הרגע האחרון נותר סאדאת פתוח לקבל פתרון דיפלומטי ("הייתי צריך להסביר מדוע בחרתי בתאריך 15 בנובמבר לכוננותם של הכוחות המזוינים", כתב. "הבחירות לנשיאות ארה"ב היו צפויות להיערך בימים הראשונים של חודש נובמבר 1972, ורציתי לתת לנשיא הנבחר הזדמנות לנסות ולמצוא פתרון של שלום לבעיה. וכך אם עד אז לא יושג דבר בכיוון זה, נהיה מוכנים לצאת לפעולה צבאית").
ריסוק הקונספציה
כיצד סוגרים את הפער בין האתגר העצום של יציאה למלחמה לבין המשאבים הלוקים בחסר? הפתרון האפשרי היחיד היה "לערער את תורת הביטחון הישראלית על ידי ביצוע פעולה צבאית בהתאם לאפשרויות של הכוחות המזוינים". משול הדבר להימור על כל הקופה. הכל או לא כלום. הסיכון היה גבוה מאוד, אך המחיר שמצרים הייתה נאלצת לשלם אם לא ינקוט צעד זה היה מבחינתו גבוה מנשוא.
היעד שקבע סאדאת היה זהה לזה של נאצר – החזרת השטחים הכבושים, אך הדרך להשגתו הייתה שונה. כמו סאדאת, גם נאצר ידע שאין לו היכולת הצבאית לצאת למלחמה כוללת, ואסטרטגיית ההתשה ענתה על הצורך לקנות זמן לשם הכנת הצבא מצד אחד, ומצד שני לתת מענה למורל הלאומי הירוד.
לסאדאת לא היה עניין בחידוש מלחמת ההתשה הכושלת, אך לא היו לו כאמור המשאבים לצאת למערכה קלאסית. הוא הבין כי הדרך היחידה לניצחון היא באמצעות השפעה פסיכולוגית על התודעה - ערעור הגיונו של היריב.
"בעיבוד התוכנית האסטרטגית הכללית למערכה הבאתי הרבה דברים בחשבון, ובראש ובראשונה את הבסיס האסטרטגי לפעולתנו", כתב סאדאת. "לנאצר בשעתו הייתי אומר שאם נוכל להשיב לנו אפילו עשרה סנטימטרים מאדמת סיני, ובכך התכוונתי לדריסת רגל פשוטו כמשמעו, ולהתבסס שם עד שלא יוכל שום כוח עלי אדמות להזיז אותנו, ישתנה המצב כולו – במזרח, במערב ובכל מקום! ראשית נגול את החרפה אשר נשאנו מאז מפלת 1967; שכן אם נצלח לסיני ונחזיק באיזה שטח שנחזיר לעצמנו, הרי נשיב לנו את הביטחון העצמי שלנו... הכרח שתהיה ידנו על העליונה ב־24 השעות הראשונות ללחימה, שכן, אמרתי, מי שינצח בעימות הראשון לבטח ינצח במלחמה כולה".
סאדאת לא חיכה שמדינות ערב האחרות ייאותו להצטרף. הוא החליט לצאת והאמין שכתוצאה מכך יצטרפו שאר המדינות. הייחוד של הרעיון שגיבש היה בכך ששבירת הקיפאון תושג בעצם היציאה למלחמה, בעצם דריסת רגל באדמת סיני. הצלחתו של המבצע הייתה נעוצה בכך שהוא נתן מענה מדויק לכל תפיסות היסוד שעליהן בנתה ישראל את הרתעתה. מבחינת ישראל, מתקפה מצרית הייתה תרחיש שסיכוייו אפסיים. היו אומנם הערכות מודיעיניות שונות, אך החששות לא היו ממשיים מבחינת מקבלי ההחלטות. אף גורם לא האמין שלמצרים יש יכולת לצאת למלחמה, מוגבלת או כוללת, לאחר המפלה שספגה בששת הימים.
ישראל בנתה לעצמה הערכת מצב המושתתת על מערכת מושגים שהייתה נכונה למצרים של נאצר, אך לא למצרים של סאדאת. היא האמינה כי כל עוד לא תהיה למצרים עליונות אווירית היא לא תצא למלחמה. אמונה זו שימשה לה כקו ההגנה הראשון. קו ההגנה השני ניזון מהאמונה כי תעלת סואץ מהווה "חומת הגנה מושלמת שאין לבקעה", וגם אם ניתן יהיה לבקעה, המודיעין הישראלי יידע להתריע בזמן מפני הסכנה. מצוידת באמונות אלה בנתה לעצמה ישראל את הגנתה ולא נתנה לשום אות לבקע קונספציה זו. סאדאת הבין שזאת מערכת התפיסות של ישראל, והמענה היחיד מבחינתו היה לרסק אותה. האסטרטגיה שלו הייתה, אם כן, שיבוש מערכת המושגים של האויב.
להשלמת המהלך גירש סאדאת את המומחים הסובייטים ממצרים: "במסגרת האסטרטגיה שעיבדתי, לא היה אפשר לצאת כלל למלחמה כל עוד מומחים סובייטים פועלים במצרים. גירוש הסובייטים שירת גם את ההטעיה האסטרטגית בדבר היציאה למלחמה, כיוון שברה"מ, המערב וישראל פירשו את החלטתי לגרש את המומחים כסימן לכך שהחלטתי סופית לא לצאת למערכה".
ניתן לראות כי מרגע שהחליט סאדאת על יציאה למלחמה, הוא גיבש אסטרטגיה שתתאים לתוכנית ופעל בכל המישורים במקביל. סאדאת הבין שנדרש פה תהליך של שינוי תודעתי ומחשבתי, של יציאה מהקופסה והסתכלות שונה על המציאות הקיימת. לולא שינוי זה, הוא לא היה יכול לגבש את רעיון היציאה למלחמה בעלת יעדים מוגבלים, או כפי שסאדאת עצמו ניסח זאת: "מי שאינו יכול לשנות את עצם מסכת מחשבתו לעולם לא יהיה מסוגל לשנות את המציאות... כי לא ייתכן לחולל שינוי בעולם הממשי בטרם יתרחש שינוי אמיתי ברעיונות".
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]