השבוע האחרון, הימים שלפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נפגעי פעולות האיבה, היה שבוע כואב. ימים שהבהירו את הניגוד הקיים במדינת ישראל בין הכבוד שאנו רוחשים לנופלים במערכה על הארץ מול חוסר ההוגנות והכבוד שאנו מעניקים לאלו שנשארו לחיות את הכאב לא רק פעם בשנה. 

הסיפור הטראגי של איציק סעידיאן הפוסט טראומתי שהצית את עצמו אתמול הוא רק עוד חוליה בשרשרת של אירועים מהימים האחרונים.

משה תמם היה חייל אשר נחטף ב-1984 ונרצח באכזריות. בשבוע שעבר שוחרר המחבל רושדי אבו מוך לגור כאזרח ישראלי מן המניין בביתו בבאקה אל גרבייה, מרחק נסיעה קצרה מהוריו של תמם שברציחתו האכזרית לקח חלק. בקבלת הפנים העליזה שנערכה לו, בתוככי שטח מדינת ישראל, לקחו חלק רבים, כולל בכירים ברע"מ, המפלגה שראשיה מיועדים להיות האצבע המכריעה של "ממשלת ימין". צעקתם של ההורים ובני המשפחה הכאובה מצאה ביטוי קצר לפני שהתנדפה ברעש האקטואליה והחדשות. 

רחל שבו וילדיה, נריה בן ה-15, צביקה בן ה-12 ואבישי בן ה-5 נרצחו בדם קר באחד מהפיגועים היותר מזעזעים בתקופה מזעזעת גם כך. אביה ועשאהל, שני ילדים נוספים נפצעו. עשאהל איבד את רגלו באסון הנורא.

בימים האחרונים נפתחה התרמה לטובת אבי המשפחה בועז. מדוע נדרש קמפיין התרמה? כי בשנות התשעים מספר פלסטינים חסמו את הכביש סמוך לשכם וכאשר בועז שבו קרב למקום כוונו לעברו נשק והוא הגיב בירי שפצע את אחד המחבלים. בועז נתבע ולא הצליח להוכיח שהיה מדובר בהגנה עצמית. בועז, לאחר כל מה שחווה, נאלץ כעת לשלם 85 אלף שקלים לאותו מחבל, כאשר הוא נושא בנוסף בעול של כחצי מיליון שקלים הוצאות משפט. כך מדינת ישראל עומדת לצד מי שהפכו אולי לסמל המובהק ביותר של אימי הטרור של האינתיפאדה השנייה. 

אני זוכר שבאותה תקופה, בימי הדמים של האינתיפאדה השנייה, כשהמוות והשכול הכו מכל צדי הקו הירוק ובתל אביב היה מסוכן לא פחות מאשר בעפרה, נשמעה שוב ושוב הקריאה של יושבי בתי הקפה והמסעדות כי חייבים להמשיך בשגרה כאשר התיישבו לעוד כוס קפה או ארוחת בוקר טובה. היה בכך מן המיאוס באותה תקופה בעייני המתבונן, תחושה שהלאטה הקבוע חשוב יותר מלהזדהות עם האובדן. שיותר כיף ארוחת בוקר מפנקת בבטן מתחושת המועקה. 

בחלוף השנים והתבהרות נקודת המבט ניתן היה להבין יותר את תחושת הצורך האדירה להיאחז בשפיות ובשגרה ולהשאיר את ריח העשן וצעקות הכאב בצד, לטובת היכולת להמשיך ולחיות ללא לקרוס בחוסר כוחות. התנהלות זאת מלווה אותנו לרוב ובמידה רבה של צדק לאורך ימות השנה בהם יום הזיכרון לא מחייב אותנו לכך. זהו הצורך לחיות והצורך לשגרה שקטה ומבורכת. אבל אל לנו לתת לרצון האנושי הטבעי הזה לגרום לכך שנשאיר את קורבנות הטרור ונופלי הקרבות כמצבה דוממת חסרת קול. אל לנו לתת לכך להשכיח מאיתנו את כאב המשפחות שנותרו והעוולות הנעשות להם לא אחת. 

חובה קדושה היא לנו להמשיך ולצעוק את צעקתם. להילחם את מלחמתם שנגדעה באכזריות. זוהי חובתנו להם. זוהי חובתנו למשפחותיהם. זוהי חובתנו לעתיד ילדינו. הקורבן הבא, השכול הבא, הכאב הנורא, יוכל להימנע ממשפחה נוספת, אם נדאג להסתכל על המצבות ביום הזיכרון ולזכור לא רק את הנופלים השקטים, אלא גם את צעקתם שאינה נשמעת.

הכותב הוא ראש מועצת בית אל