המדינה שלנו הפכה לקשה להתמודדות. הפוליטיקה הולכת מדחי אל דחי, הפילוג והניכור מגיעים לשיאים חדשים, וגילויי השחיתות במערכת הציבורית והאלימות בחברה הורסים כל חלקה טובה. מדי יום ביומו סוטרת בפנינו מציאות חיינו, ואט־אט אנו מתחילים להבין כי היא חזקה מאיתנו ולא נוכל לשנותה.
כמה שנרצה, כמה שנקווה, בסופו של דבר המציאות הישראלית היא חשוכה. וכידוע, הדרך היחידה לגרש את החושך היא לא להילחם בו, אלא להגביר את האור. לכן אין לנו ברירה אלא לחפש מהו האור המשותף לכולנו - אשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלנים, מהפריפריה ומהמרכז, ללא הבדל דת, גזע או לאום.
הדרך למצוא את האור היא לא להסתכל על הכאן ועכשיו, אלא להיישיר מבט לעבר האופק, לעתיד. לנסות למצוא שם את האור, המקום שבו אנחנו כן יכולים להשפיע כבר מהיום, כדי שהמחר יהיה טוב ונכון יותר. האור המשותף לכולנו הוא עתיד הילדים שלנו, בני הנוער, דור העתיד שעדיין לא נפגע, שעדיין נותר תמים, טוב לב ונעדר ציניות. חלקת הפרחים שכולנו משקים ומטפחים יום ביומו, במטרה שאכן יזכו לפרוח ולהפוך לאנשים בוגרים בעלי משמעות, תרומה והשפעה.
העתיד שלהם הוא מה שחשוב לכולנו, הוא המכנה המשותף הגדול ביותר של החברה הישראלית. כולנו מחויבים לעתידם - והדרך הטובה ביותר היא באמצעות חיזוק תנועות הנוער. אלה הם המקומות שבהם הילדים שלנו לומדים לחיות ביחד, מתעצבים, מגבשים את דעותיהם, מתחנכים והופכים לאנשים טובים יותר.
בלעדי תנועות הנוער נמשיך למצוא את הילדים אחרי שעות הלימודים דבוקים למסכים, לרשתות החברתיות, לאינסוף אפליקציות שונות ומשונות. נמשיך להתמודד עם תופעות השוטטות, החיפוש העצמי ואובדן הדרך - דווקא בשעות שבהן הילדים צריכים אותנו יותר מתמיד.
תקופת הקורונה והריחוק החברתי פערו תהום גדולה עוד יותר והפכו את ילדינו לריבועים שחורים בזום. אותם ריבועים רוצים לחזור להיות ילדים ורוצים עתיד טוב יותר. מגיע להם לראות את עתידם, להיות חלק מקן או מקבוצה תומכת, ערכית ואנושית. עכשיו זה הזמן לחזק אותם ברוח תנועות הנוער, ללמד אותם דרך ארץ, לתת להם את ההזדמנות להוביל לשינוי פני החברה הישראלית, כי אנחנו נכשלנו.
התנועות נחשבו בעבר לסמל לערכיות, בזכות קידום תהליכים חברתיים, בזכות אנושיות ותיקון פני החברה הישראלית. אולם תקופת הקורונה אילצה אותן לסגור את פעילותן, להתמודד עם שערים סגורים, ובימים אלה הן נלחמות בתוך הכאוס הלאומי על קיומן הכלכלי ועל הלגיטימיות שלהן. המדינה מדירה רגליה, מסירה אחריות, ולא ירחק היום שבו המענה החינוכי האמיתי לילדינו אחרי שעות הלימודים וכהכנה לחיים ייעלם מעולמנו. או־אז, השיח המנוכר והציני ברשתות יהפוך לחזות הכל וכבר יהיה מאוחר מדי לתקן את הנזקים.
תארו לעצמכם שמסגרות מפוארות כמו הקנים והשבטים של הנוער העובד והלומד, בני עקיבא ומחנות העולים ידוללו ולא יהיו עוד חלק מחיי הדור הצעיר בפריפריה ובכל נקודה בישראל. תארו לעצמכם שתרומתן לעידוד חשיבה עצמאית, יצירתיות ומנהיגות חברתית לא תתאפשר בשל החלטות שרירותיות וסדרי עדיפויות מעוותים. תארו לעצמכם שמה שימשיך לעצב את המציאות הישראלית יהיו ספינים תקשורתיים ותעלולי יחסי ציבור.
זה הזמן של מקבלי ההחלטות, מכל גוני הקשת הפוליטית, להכפיל את התקציבים ולפתוח תקנים חדשים לשנת שירות ולתנועות נוער, שמעודדות תרבות של ערכים ברורים, דיאלוגים פתוחים, בטוחים ומשמעותיים, ומקנות לילדים כלים וידע לחקור ולגבש את דרכם בחיים. זה באמת לא משנה לאיזה זרם שייכת כל תנועה, כל עוד הבסיס הוא ההכרה בערכי החברוּת, הצדק וההכלה.
רק צו גיוס של ראשי הרשויות, ביחד עם מקבלי ההחלטות בכנסת ישראל, יכול לחזק את האור הגדול של כולנו. רק אם נשכיל לעזוב את המחלוקות הרגעיות ולהסתכל לעבר העתיד, יהיה אפשר לסלול בבטחה את דרכם של הילדים, ולשנות את פני החברה. נכון, זה רחוק - אבל אפשרי. זה בידיים שלנו, היום יותר מתמיד.
מי שמשקיע בחינוך, משקיע לדורות, אמר יאנוש קורצ'אק, ועם ישראל ראוי למנהיגים שרואים רחוק. ובקשה קטנה ממני לאלו העוסקים בפוליטיקה: עזבו את האגו והעניינים הפרסונליים, השקיעו קצת בשביל דור העתיד. תנו לילדים שלנו את האפשרות לחלום, להאמין שהכל אפשרי. הביאו אליהם את השמש, האירו בפניהם את התקווה והסיכוי לחיים במציאות יפה יותר.
הכותב הוא חבר קיבוץ נצר סרני ובוגר תנועות הנוער.