לוסי אהריש היקרה. אני כותבת לך כי הסיפור שלך מאז ומתמיד היה קרוב לליבי. כאילו, יש הבדלים. למשל, אצלי רק חצי מהמשפחה ערבים, הצד של אמא. והם נוצרים, לא מוסלמים. ובנוסף, אמא שלי טרחה להתגייר כשהייתי תינוקת, כי אבא של אבא שלי ביקש, ואמא שלי, כאתאיסטית מוחלטת שמייחסת אפס משמעות לדת או לאום הלכה ועשתה את זה. אפילו יש לי שם יהודי. קבלי - קרן בת אברהם. בחיי. גיליתי את זה בגיל 26, כשסבתא של בן זוג דרשה ממני להציג בפני הרב שלה תעודת גיור. ניצולת שואה, היא הייתה, אבל שנאת כל היהודים זה לא כמו שנאת כל הערבים - זה הרי משהו אחר לגמרי.
מצחיק, כל העניין הזה של "גיור". מי ישמע, לפיסת נייר הזאת יחד עם כמה תפילות יש משמעות כלשהי. אבל בכל זאת, בזכות השטות הזאת, אובייקטיבית המצב אצלי היה פחות קשה מאצלך. אבל ההבדל הגדול ביותר בין שני הסיפורים שלנו הוא שלמרות שאצלי הערביות הייתה פחות חמורה (כי גם ידוע שמוסלמים הרבה יותר גרועים מנוצרים) הוא שאני, במקום להילחם, עד גיל 21 פשוט הסתרתי את המוצא שלי.
היום כבר מזמן הפנמתי שאנשים לא שווים שאטריד את עצמי לשנייה בשביל למצוא חן בעיניהם, אבל כשהייתי קטנה וקלטתי פתאום שאני "לא כמו כולם", התחלתי להצניע את עצמי באינסטינקט הישרדותי. כל מה שידעתי הוא שכל הילדים בבית הספר שלי אומרים דברים רעים על ה"ערבים", כי הם אויבים של ה"יהודים", מושגים שבחיים לא שמעתי בבית, ובטח שלא קישרתי לסבתא וסבא שלי, אמא שלי וארבעת אחיה, והילדים שלהם, שאהבתי.
אז אהבתי. כנראה הפחד מאי הקבלה והניכור היה גדול יותר. לאט לאט הפסקתי לדבר על המשפחה שלי, העמדתי פני מפגרת בשיעורי ערבית, ופשוט החלטתי שכל זה לא נוגע אלי. הבעיה היא שכדי לעשות קאט נקי, הייתי צריכה לפגוע פגיעה חמורה בעצמי ובכל מי שסביבי. עד היום כואב לי הלב על איך שפגעתי בסבתא שלי, למשל, שמעולם לא אמרה לי מילה אבל ברור שידעה הכל. והבינה יופי למה אין לה אף פעם את הטלפון שלי בדירות השכורות. חלילה שהיא תתקשר והשותפים יענו למישהי עם מבטא ערבי.
פגעתי בחברים הקרובים שלי שלא נתתי להם צ'אנס להתקרב באמת, פגעתי בבני הזוג שלי, ששיקרתי להם ולא אפשרתי לעצמי לאהוב אותם באמת. והכי הרבה פגעתי בעצמי - אחרי ששמרתי את "הסוד הנורא" במשך שנים, לקיתי בהתמוטטות עצבים שהורידה אותי לברכיים וגמרה לי על החיים למשך ארבע שנים. וזה כרוני, הסיפור הזה. גם עכשיו, עשורים אחרי שכבר עברתי הלאה, עדיין יש לי הרבה שאריות של נזקים.
את מבינה, את ההתגלמות של כל הפחדים הכי גדולים שהיו לי, וקורים לך בדיוק הדברים שניסיתי להימנע מהם - נכנסים לך לחיים ועושים את המוות, כל מיני דפוקים באינטרנט מאחלים לך איחולים מזעזעים כמו לידה שקטה - כל הגזענות של המדינה הזאת וכל הרוע והטמטום מופנים אלייך כל רגע נתון. פיטרו אותך על הרקע הזה, מתייחסים אלייך כמו אל מישהי שפלשה למדינה וגנבה את דעתו של היהודי החתיך והמוצלח כדי למנוע אותו משאר בנות ישראל הכשרות, יש מלא שנאה סביבך, את חיה במוד לוחמה תמידי, יש אנשים שלא מקבלים אותך רק בגלל המוצא שלך, שלא ירצו להיות חברים שלך, שלא ירצו להעסיק אותך. אלה בדיוק היו הסיוטים שלי - דאגתי שאף אחד לא יידע, בדיוק כדי שלא יעשו לי את מה שעושים לך הסמוטריצ'ים של העולם.
אז רציתי שתדעי שיש כאן מישהי שמחוברת לסיפור שלך, מתבוננת בך ויודעת להעריך כל מאבק שלך, כל גלילה של כתבה לאיזור התגובות, ואת כל הבחירות שאת עושה כבר שנים, שאין שום דרך אחרת להתייחס אליהן חוץ מאשר כאל אהבה עצמית ובריאות נפש שהלוואי על כולנו, ובמיוחד עלי. ובהזדמנות זו אני רוצה גם להתנצל. אין פעם שאני קוראת או שומעת עלייך ולא מתחרטת שלא הייתי קצת יותר כמוך, ושנתתי לעצמי להסתתר כאילו משהו בי לא בסדר.
במיוחד עכשיו, אחרי שילדת את אדם (והבחירה בשם הזה כל כך ברורה ונכונה) - ילד חצי יהודי וחצי מוסלמי שחי בבית דו תרבותי, שהסטטוס שלו די דומה לזה שאני הגעתי איתו לעולם. מתה לראות איזה תיקון הוא יעשה עבור אלה שכמוני, שנתנו לעצמם להישבר. בא לי להיות זבוב על הקיר כשאתם מסבירים לו שכל הגבולות, הדתות והזהויות האלה הן המצאות חסרות משמעות של בני אדם שזקוקים להגדרות כדי לא להתפרק, בא לי לדעת איך תחנכי אותו להיות גאה בעצמו, בלי סיבה, סתם כי הוא הוא, והכי בא לראיין את אדם אהריש-הלוי כשיהיה בן 31 ולראות את המבט התוהה שלו למשמע השאלה המוזרה "איך זה לחיות עם אמא ערביה מוסלמית ואבא יהודי שצם בכיפור?", פשוט כי עד אז זה כבר לא יעניין אף אחד. בזכותך.