לאחרונה קבע השופט הפדרלי הבכיר לורנס סילברמן בפסק דינו ששלושת העיתונים המשפיעים ביותר באמריקה - "הניו יורק טיימס", "הוושינגטון פוסט" ו"וול סטריט ג'ורנל" - הפכו בפועל בעמודי החדשות שלהם ל"עיתוני המפלגה הדמוקרטית". לא רק זאת, הוא קבע ש"כמעט כל ערוצי הטלוויזיה וכן הרדיו הציבורי הפכו לשופרות המפלגה הדמוקרטית".
בית המשפט הפדרלי הוא הערכאה המשפטית הבכירה ביותר אחרי בית המשפט העליון, ולפסיקותיו, גם אם הן בדעת מיעוט, יש משקל רב, ולא רק מבחינה משפטית, אלא גם ציבורית. ברור שלפסיקת השופט סילברמן קמו מתנגדים הן בעולם המשפט והן בתקשורת - מה שהפך את העניין לוויכוח על חופש הדיבור והדעה, כביכול.
הוויכוח על התקשורת המוטה ניזון, כמובן, גם מהשבר הפוליטי והחברתי העמוק בציבור האמריקאי ומהעובדה שהעיתונים הנ"ל ורוב ערוצי הטלוויזיה התייצבו לצד המפלגה הדמוקרטית, וליתר דיוק לצד האגף הפרוגרסיבי, כלומר השמאלי הקיצוני, במפלגה.
הוויכוח הנ"ל מתואר לפעמים כעימות בין שמרנים לליברלים, אך למונח "ליברליזם" יש היום בארצות הברית קונוטציה שמאלנית ושונה לחלוטין מזו המקובלת בעולם הדמוקרטי והליברלי, והוא רחוק מאוד מעקרונות החירות הנאורים של ג'ון לוק הבריטי ומונטסקייה הצרפתי.
הסימן הבולט ביותר לגל האנטי־ליברלי ששוטף את ארצות הברית הוא תופעת CANCEL CULTURE, "ביטול התרבות", שמתנכלת לחופש הביטוי והדעה של מי שאינם הולכים בתלם השמאלי, מונעת פרסום ספרים של בעלי דעות מהמרכז ימינה ועוסקת בשכתוב ההיסטוריה כמו המחקר ש"הניו יורק טיימס" יזם בקשר למלחמת העצמאות האמריקאית, שהוצגה בו לא כמאבק לעצמאות אלא כניסיון לשמר את מוסד העבדות.
גם הרשתות החברתיות, שיודעות היטב שעתידן תלוי ברצונם הטוב של הממשל וחברי הרוב הדמוקרטי בקונגרס, התגייסו למשימה; פייסבוק, טוויטר ויוטיוב, למשל, חסומים בפני דונלד טראמפ ותומכיו. כל זה מזכיר את המקארתיזם מימים ימימה — אז מצד הימין הקיצוני, הפעם מצד השמאל הקיצוני.
הסיסמה של "הניו יורק טיימס" היא "כל החדשות שראויות להידפס", רק שזה כבר לא כך. נקודת השבירה הייתה כנראה בפיטורי העורך האגדי אייב רוזנטל, שהקפיד בנחישות על דייקנות המידע, לא הרשה להסתמך על מקורות אנונימיים ועמד בתוקף על הפרדה בין חדשות לדעות.
אך בעקבות פיטוריו (כנראה גם בגלל תמיכתו הנלהבת בישראל, למורת רוחם של בעלי העיתון) רוב העקרונות האלה הוסבו לאחור. אם כי תמיד יש שניים־שלושה כותבי טורים שאינם מהשמאל — בעיקר כאליבי.
מה שקורה בתקשורת בארצות הברית משפיע במידה כזאת או אחרת על התקשורת והתרבות בעולם כולו וכתוצאה מכך נפער חלל ריק מבחינת מה שהיו פעם תפקידיה של העיתונות, דהיינו מסירה בלתי משוחדת של מידע אובייקטיבי והיותה כלב השמירה של הדמוקרטיה.
התוצאה: בחלק אחד של העולם, מאירופה מזרחה ועד סין, לכלב השמירה הוצמד מחסום; ובמערב הוסר רסן האובייקטיביות והאתיקה המקצועית. אם היו מי שקיוו שהרשתות החברתיות ימלאו את החסר, הרי שקרה ההפך, והן הפכו למבוע של פייק ניוז.
גם על ישראל לא פסחו התופעות האלה, ואולי אף ביתר שאת, וזה מתבטא, בין היתר, במה שנראה כמו קמפיין תקשורתי נגד נתניהו. בלתי אפשרי לחלוטין להבחין היום בעמודים הראשיים של אחדים מהעיתונים, או בשידורי הטלוויזיה, בגבול שיחצוץ בין הבעת דעה לחדשות.
הסיבות ליחס התקשורתי כלפי נתניהו, למעשה מיום שנבחר לראשונה לתפקיד ראש הממשלה, בהחלט ראויות למחקר פוליטי ופסיכו־פתולוגי.
אולי אחת מהן היא העוינות בחלקים מהאליטות שנוטות באופן מסורתי שמאלה ויוצאות נגד כל מי שמזוהה עם תעוזה מדינית ריאליסטית ואקטיביזם ביטחוני — מאז בן גוריון ועד נתניהו.