"תושבי עוטף עזה התבקשו לחזור לשגרה” הייתה הודעה מטופשת שהופיעה באמצעי התקשורת אחרי לילה בסוף השבוע האחרון של אזעקות צבע אדום ונפילות רקטות ביישובי דרום הארץ. לחזור לשגרה? הרי זוהי שגרה שבה ילדים סובלים מפוסט־טראומה בגלל לילות בלי שינה מחרדה פן יופגזו בדרך לפעוטון, לגן ולבית הספר.
זוהי שגרה של הרטבות לילה אצל ילדים שחיים כבר שנים במציאות של הפגזות ונפילות רקטות. זוהי שגרה שבה כשהגננת מבקשת לצבוע משהו בצבע אדום, הילדים כנראה נשכבים מתחת לשולחן.
זוהי שגרה שבה “פרשנים” מתודרכים משתמשים שוב ושוב במילה “הכלה”. אך הם למעשה מבקשים מהתושבים להמשיך ולחיות תחת רולטה רוסית: האם הפגז הבא יפגע בגן הילדים או בבית הספר ואולי במקום העבודה? התושבים מתבקשים זה 20 שנה להכיל את הפחדים, להכיל את הפגיעה בפרנסה, להכיל את המרחק מהמשפחה שפוחדת לבוא לבקר.
אף שחלפו כמעט 50 שנים ממלחמת יום הכיפורים, כל רעש נפץ עדיין מקפיץ אותי. כמעט 50 שנים ולא הצלחתי להכיל את הפחד מהפגיעה, קל וחומר אצל ילדים ומבוגרים שפיצוצים הם סדר יומם הקבוע, והחשש להיפגע ולאבד חיים הוא שגרת חיים עבורם. אז די כבר עם הקשקוש של “החיים חזרו למסלולם התקין” (עד הסבב הבא).
החיים בעוטף עזה אינם מתנהלים במסלול תקין מאז 2001. אז נורה הקסאם הראשון, הרבה לפני יישום תוכנית ההתנתקות. הגיע הזמן שהממשלה תמצא פתרון, מבחינתי עדיף מדיני. פתרנו את הירי הבלתי נסבל מלבנון על תושבי הצפון, את הירי על עמק המעיינות מירדן. חובה למצוא פתרון גם לירי על תושבי העוטף.
לשלל התירוצים וההסברים מדוע תמיד ממתינים לסבב הבא - אשתמש במילים שמכיר כל מתגייס לצה”ל מתחילת שירותו הצבאי: “'לא יכול' זה אח של 'לא רוצה'. פתרון יש, רק צריך לרצות”.