בשנים האחרונות, מצהירים בכירי משרד החינוך על תוכניות להתאמת מערכת החינוך למאה ה־21 על מנת לעודד למידה משמעותית ופיתוח כישורים ומיומנויות אצל התלמידים.
אולם נראה שהאופן שבו המשרד פועל, מנוגד להצהרות האלה. נדמה שבכל הנוגע לפני החינוך, אין אסטרטגיה מספקת, אין הגדרות יישומיות לבעלי תפקידים; ואין בדק בית פנימי באשר לכפילויות והיעדר שיתופי פעולה בין־משרדיים. כמו כן, נדמה שהחינוך הבלתי פורמלי נותק מהחינוך הפורמלי, והחינוך הערכי היטשטש.
משרד החינוך הזניח במשך שנים את אחד מתפקידיו החשובים: צמצום הפערים. עוד לפני הקורונה, ובתקופת המגיפה ביתר שאת, נוצר מצב שבו הלמידה המתוקשבת הפכה להיות נחלתם של מי שיכולים להרשות לעצמם לרכוש מחשב לכל אחד מילדיהם, והם מחוברים לתשתית אינטרנט מהיר. כידוע, למרות המאמצים השונים לסייע בסוגיה הזו, אלפי תלמידים נותרו בתקופה זו ללא הכלי הבסיסי ביותר ללמידה מרחוק.
על פי רפורמה מתוכננת בבתי הספר שעליה התבשרנו לאחרונה, המנהלים והמורים יקבעו כ־40% מהחומר הנלמד ו־60% מהתכנים ימשיכו להיות מוכתבים על ידי משרד החינוך. כמו כן, הרפורמה תכלול העברת "תקציב גמיש" לידי מנהלי בתי הספר, שבאמצעותו יוכלו לרכוש תוכניות חינוך לבית הספר ולהעניק תמריצים כלכליים למורים שאותם ירצו לקדם.
אלא שמונחים כמו "תקציב גמיש" ו"גמישות פדגוגית למנהלים", שמופיעים ברפורמה, עלולים לבלבל את העוסקים במלאכה. גמישות תקציבית עלולה להרחיב את מיקור החוץ של תוכניות הלימוד השונות וכתוצאה מכך לפגוע בתנאי העבודה של המורים. כתוצאה מכך, עלול לחול צמצום בהיקף גיוס המורים וצמצום בשעות הלימוד הניתנות למורים הקיימים.
כמו כן, רפורמה זו עלולה להוביל לפילוג בתוך חדרי המורים לנוכח העובדה ש"הגמישות התקציבית" תאפשר למנהלים כאמור לתגמל בבונוסים מורים מצטיינים. בעבר משרד החינוך בחן הצעה דומה אך החליט שלא ליישם אותה, בעקבות מחקרים שהצביעו על כך שתגמול בשיטה כזאת יזרע הרס במערכת.
מערכת החינוך בישראל חייבת לערוך בדק בית ולשנות חלק נרחב מהבסיס הרעוע שעליו היא נשענת. כבר שנים מדברים על ביזוריות, ביטול חטיבות הביניים, שיתוף ומעורבות הורים כבעלי תפקיד חינוכי משלים, שילוב בין חינוך פורמלי ולא פורמלי, למידה משמעותית לחיים ולתעסוקה ועוד; אלא שנדמה שמשרד החינוך מבקש ליישם את העקרונות הללו בדרך הלא נכונה.
הכותבת היא מרצה ומכשירה עובדי הוראה וחינוך; יו"ר תנועת האזרחים.