המערכת האקדמית בישראל עברה שינוי גדול מאז שנת 1995. נוצר גיוון בסוגי המוסדות, ומספר הסטודנטים הכללי במערכת גדל באופן ניכר. יחד עם זאת, נוצרה מערכת בעלת מאפיינים ריבודיים – בראש אוניברסיטאות המחקר, ואחריהן מכללות שהתפקיד שנקבע להן התמקד בהוראה, וללא תקציבי מחקר הוגבלו המכללות לתואר ראשון בלבד, ואפילו נעשה ניסיון לבדל את סוג התואר שהן יעניקו. במקביל, נפתחו ללא בקרה מכללות חוץ־תקציביות שנשענו על תארים מאוניברסיטאות מחו”ל והתמקדו במקצועות חופשיים כמו משפטים וחשבונאות.
מאבק ציבורי של המכללות הוביל לכמה תיקונים: בין היתר, המכללות הטכנולוגיות הוסמכו להעניק תואר B.Sc בהנדסה כמקובל באוניברסיטאות, וניתנה למכללות האופציה ללמד תואר שני לא מחקרי. מאבק של הסגל האקדמי במכללות הציבוריות הוביל לראשונה בשנת 2012 להסכם העסקה ראשון, שכלל מתן תקציבי מחקר למכללות עבור הסגל החוקר.
שינויים נוספים שחלו בשנים האחרונות הובילו לעיצובה של מערכת מגוונת עם היצע מקצועות. יחד עם זאת, מסתמנת ירידה של ישראל במדדים הבינלאומיים המתייחסים לתפוקות המערכת. מספר הלומדים בחוגים מחקריים כמו כימיה, פיזיקה וביולוגיה - פחת. מספר המסיימים תואר שני מחקרי הולך וקטן: בשנת 2019 עמד על 25.7% בלבד. אלה תוצאות של מדיניות שטרם התאימה את עצמה לגודל המערכת.
האוניברסיטאות, שמוגדרות כמחקריות ונהנות מתקציבי מחקר, עוסקות כיום בתארים לא מחקריים בהיקפים גדולים. המכללות מלמדות תארים מחקריים ללא תקציבי מחקר ולא תמיד עם תשתיות מחקר ראויות.
בהיבט החברתי, הנתון המדאיג ביותר הוא העובדה ששיעור הלומדים מיישובים פחות מבוססים לא השתנה כמעט מאז פתיחת המערכת. גם כאשר מזהים גידול במספר הלומדים מיישובים פחות מבוססים, יש בזה, במידה מסוימת, אשליה אופטית, בין היתר משום שככל שהיישוב נמוך יותר במדד הסוציו־אקונומי, מתגוררים בו סטודנטים שלומדים יותר הוראה ופחות מקצועות בעלי ניעות חברתית גבוהה; ומשום שאחוז הנשירה עולה ככל שעיר מגוריו של הסטודנט מדורגת נמוך יותר במדד הסוציו־אקונומי.
שתי מסקנות עיקריות עולות מנתונים אלה: ראשית, כדי לעצור את הירידה במדדים הבינלאומיים ולצמצם את הפערים החברתיים בהשכלה הגבוהה, יש להגדיר את תפקידם של המוסדות במשימות הלאומיות וליצור שינוי בשיטת התקצוב של המוסדות.
המכללות שהוקמו כדי לאפשר לאוכלוסיות חדשות להיכנס ללימודים גבוהים צריכות לקבל עליהן את המשימה ללמד תואר ראשון ושני במקצועות פרופסיונליים עם מחקר יישומי, ואילו האוניברסיטאות צריכות למשוך ידן ממקצועות אלה ולעסוק בלימודי תארים מתקדמים מחקריים. כדי שהן יסכימו לשינוי יש לתקצב כל אוניברסיטה בהתאם לתפוקות המחקר וחוגי המחקר ולא לפי מספרי הלומדים בלבד.
שנית, בהיבט החברתי, ללא שינוי של ממש במספר הזכאים לתעודת בגרות ביישובים הפריפריאליים, ובהנחה שלא תהיה עלייה גדולה לארץ, המערכת האקדמית מיצתה את עצמה ברמה של התואר הראשון. האפשרות היחידה להמשך הרחבתה של המערכת טמונה ביכולתה של המערכת האקדמית להגדיל את קליטתם של סטודנטים חדשים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, ומהמגזר החרדי ומהמגזר הערבי שעדיין מיוצגים בה באחוזים קטנים ביחס לחלקם באוכלוסייה בארץ.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל המכללה האקדמית אשקלון