יום שני, אני במשרד שלי בשדרות, עם לו"ז מתוכנן ומלא פגישות והרצאות עד הערב. הילדים שלי - כפיר בן ה־10, קרן בת ה־6 ומאור בן ה־5 - בביתנו בקיבוץ ברור חיל.
בשעה 17:00 בעיר הולדתי, קולות של פיצוצים מחרישי אוזניים, וכיפת ברזל מרביצה עבודה ממש מעל הראש. ברור שהתחיל משהו רציני ובכל התראת "צבע אדום" אני מתלבטת מה אני הולכת לעשות, אם ואיך אני הולכת לעשות את דרכי חזרה הביתה לילדיי. חמש דקות נסיעה בלבד לקיבוץ ברור חיל. אבל במצב הקיים זו משימה רצינית.
ב־20:45 אני מקבלת וואטסאפ מהבן הגדול, "אמא, מתי את באה? בעזה אמרו שב־21:00 יש התקפה גדולה". אני לוקחת החלטה ויוצאת לאוטו. מצב טייס אוטומטי, דרוכה, נחושה וממוקדת. מתחילה בנהיגה אל משפחתי, לילדיי. הדופק מואץ, המוח בהיכון, השפתיים ממלמלות "אנא בכוח" והרכב עושה את דרכו החפוזה הביתה.
הקטנים כבר ישנים. כל הלילה שלנו מלווה ברעש המוכר של ההתראות, היירוטים והפיצוצים מחרישי האוזניים.
חמש נפשות במיטת הורים אחת, בחדר הכי בטוח אצלנו בבית. אני לא יכולה לישון, מתהלכת לי בבית, מסתכלת מבעד לחלון על גן העדן הפרטי שלנו שברגע אחד הפך לאזור מלחמה. בדמיון שלי מפליגה 30 שנה אחורה, תחילת שנות ה־80, אני ילדה בשדרות, והמציאות בעזה שונה לחלוטין – הגבולות פתוחים, הפועלים מעזה מגיעים ועובדים בתוך העיר. סבתא שלי וחברותיה נהגו מדי שבוע לערוך קניות בעזה. בילדותי נהגנו לשיר "אני נולדתי לשלום שרק יגיע, שרק יבוא".
אותו מקום, 30 שנה קדימה בזמן, ומציאות שונה לחלוטין. מייחלת ליום שבו יהיו לנו נתיב ואומץ לנהוג אחרת, לשנות את המציאות ולברך את עמנו וילדינו בחיים בשלום.
הכותבת היא מרצה ומנטורית להופעה מול קהל והתפתחות אישית, תושבת עוטף עזה - קיבוץ ברור חיל.