אספסוף מתלהם, מכל צד - חדר לחיינו. התפרצות של יצרים אפלים ורצחניים הובילו להרס, אלימות ותקיפות לשם פגיעה ורצח. כל זאת מול מצלמות, בפנים גלויות ומוחצנות חסרת מעצורים המעידות על פשיטת הרגל החברתית שלנו. בסוף אנחנו אוכלים את הדייסה שאנחנו מבשלים לעצמנו: הזנחה והתעלמות רבת שנים מסימנים מקדימים, חוק לאום שמגדיר באופן ברור מי שווים יותר ושווים פחות, אלימות מילולית של הנבחרים שבאה לכסות על הימנעות מדיון בשאלות העומק של האוכלוסיות השונות המתקיימות במדינת ישראל.
לא ברור אם יש בקרב גורמי המדיניות והאכיפה, גורם אחראי אשר מסוגל לקחת את המושכות בידיים ולהוביל תהליך מרסן ומשקם. מי שאחראים על הלך הרוח ושלום הציבור הובילו בעצמם אuוירה של הסתה ושיסוע, שקילפה את כל המעצורים וחשפה את העצבים הדרוכים של החברה בישראל.
המציאות החברתית שלנו מעודדת אסקפיזם, כוחנות, חומרנות חסרת גבולות, התעלמות ודחיקת הנושאים האקוטיים של כלל החברה החיה כאן אל מתחת לשטיח. טובת המדינה והעם לפני טובת האדם. הדרת כבוד לפני כבוד סגולי, במילותיה של אורית קמיר. השנאה והגזענות שצמחו בתוכנו הם כבר לא בבחינת הפיל שבחדר, אלא מפלצת רוחשת המצפה לרגע בו תוכל לשאוג ולשלוח לשונות אש אשר יאכלו את כל מי שנמצא בחדר. הרגע הזה הגיע ומי שראו את הכתובת על הקיר כל העת לא מופתעים אלא כואבים וחסרי אונים.
מה שווים כל מעגלי השיח, קבוצות החיים המשותפים האלה עכשיו? מכרנו לעצמנו סיפור של חיים משותפים ודו קיום בערים וברשויות המעורבות תוך השענות על קולינריה, פולקלור וכל מה שפלקטי בלי לטפל קודם לכן בכאבים ובנראטיבים של השותפות המאולצת. ישבנו במעגלי שיח וגישור אינסופיים עם אנשים דומים לנו ממגזרים אחרים. לכל אחד מהצדדים סיפור משלו אבל כל אלו צריכים להתקיים בשיח ברור וכן למען העתיד והדורות הבאים. לא חייבים להסכים אבל חייבים לדעת להכיל, להימנע מראייה צרה ויצרית, שמתפרצת והופך ללבה קטלנית שמכסה את כולם. לא רק יהודים וערבים: כך זה גם בסיפור הקיפוח המזרחי, בקיפוח האתיופי, הגזענות כלפי האחר ובשסע בין דת ומדינה.
מה שראינו בימים האחרונים אינו חזות הכל. יש בחברה שלנו, מכל צדדיה, הרבה יותר גורמים שפויים בעלי רצון. טוב. מכל צד. הרשת החברתית מתמלאה כעת בהצעות לשיח משותף וחיבור הכוחות הללו ללכידות של שותפות גורל ממקום של הבנה, הכלה והסכמה שאין לתת לאירועים האחרונים להכתיב את המצב.
ואולי בכל זאת יש כאן תשתית שהיא רשת התגובה הראשונה לאסון המתרחש. רשת הביטחון הזו היא התשתיות האזרחיות, הקהילתיות, המקומיות עליהן עבדנו שנים ארוכות בעת שגרה, והן עומדות לרשותנו בעיתות חירום.
ערבות הדדית, אמון, שותפות – בונים בשגרה כדי שתעמוד לרשותינו בחירום. זו הגדרת המוצא של תפיסת האיתנות הקהילתית. ואם איתנות קהילתית היא מנגנון הטיפול במצבי חירום אזרחיים, אז חינוך הוא מנגנון המניעה.
אנו חייבים לחזור לחינוך כשיטה ליצירת הבלמים והאיזונים של התשוקה המיידית להתפרק מכל ערך ולומר את כל מה שבא לנו בלי להבין איזה להבות יכולות לבעור מכך. אנו חייבים להחזיר למערכת החינוך את ההיבטים ההומניסטים, המחדדים תובנות וחקר המציאות, מעניקים כלים להבנת השיטה והמציאות, מציגים את שלל ההיבטים של הסיפורים ההסטוריים ומחייבים לשאול שאלות קשות ולחשוב באופן רחב ובונה.
בשוך המהומות, כל אלו יצאו החוצה וישאפו להדברות הדדית וחיפוש הדרכים להסתכלות עמוקה ובניית עתיד נורמטיבי. אנו זקוקים לראייה החברתית, החינוכית הומניסטית ובאנשים אחראים הבונים עתיד למען מציאות שפויה.
תפקידנו לצאת עכשיו לגשר ולהרגיע, ולאחר מכן – לבנות מנגנוני מניעה וטיפול בעת חירום שעוד תגיע. ואם לא עכשיו – אימתי? אנחנו האנשים להם חיכינו.
הכותב הוא ראש מרכז קמה במכללה האקדמית לחינוך אורנים.