קללה חדשה באה למדינה: שמאלן. מי שמחזיק בעמדות שמאליות הוא בגדר עבריין, שלא לומר פושע של ממש, ומפלגת שמאל אינה מפלגה לגיטימית. היא פסולה, היא יצור שאין לו זכות קיום. זו התורה היוצאת מהבית הממלכתי שברחוב בלפור בירושלים. ככתוב: כי מציון תצא תורה ודבר המנהיג מירושלים. ויש, למרבה הצער, יותר מדי קונים לתורה הזאת.

בעצם היא אינה חדשה. כבר לפני שנות דור לחש בנימין נתניהו בקול גדול שהדהד למרחקים לאוזנו של הרב הישיש כדורי: “אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים”. ועכשיו הוא מאשים את נפתלי בנט, איש ימין מובהק ואדוק, שדברים שאמר תוך כדי הלחימה במבצע “שומר החומות” הם “דברי סרק שנועדו לרמות את בוחרי הימין, לקחת את הקולות שלהם ולהעביר אותם שמאלה”. במילים פשוטות: בנט הוא, לא עלינו, איש שמאל. וכאשר תוך כדי כתיבת הדברים הללו אני רואה את השרה מירי רגב מפציעה על מסך הטלוויזיה ופוצחת בדיבור בלתי ניתן לבלימה, אני יודע שגורלו של בנט נחרץ: הוא ממש שמאלן. תשאלו את השרה.

לאותו שמאל, שנהפך לשם גנאי ולקללה, היה חלק מכריע בהקמת המדינה – בהתיישבות הענפה שהחייתה את הארץ העזובה והיבשה, בלחימה הצבאית והמדינית על שחרור ארץ ישראל משלטון המנדט הבריטי ובהעלאת יהודים ניצולי שואה למולדתם ההיסטורית. כן, גם גופי ימין, כמו המחתרות אצ”ל ולח”י, תרמו לא מעט לסילוק הבריטים מהארץ, אבל ה”שמאל” - קרי הקיבוצים והמושבים, ההגנה, הפלמ”ח וגופים אחרים, מדיניים ופוליטיים - היה דומיננטי ביותר במערכה למען עצמאות יהודית בארץ ישראל. והם היו ברובם אנשים ממחנה השמאל שזכרו היטב – לגמרי לא שכחו – מה זה להיות יהודי.

נשוב לראש הממשלה נתניהו. יש באמתחתו כבר כ־15 שנות כהונה בתפקיד הרם הזה, יותר מאשר לכל ראש ממשלה אחר לפניו - כולל דוד בן־גוריון - והוא מתקשה להיפרד ממנו. בעיניו זהו תפקיד שאינו מתכלה, והוא נאחז בו בכל הכוח. בתנ”ך, בספר מלכים א’ פרק א’, היו קוראים למצב כזה “מחזיק בקרנות המזבח”.

גם שם מדובר במלחמה על השלטון בישראל. המלך דוד כבר “זקן בא בימים”, ואחד מבניו, אדוניהו בן חגית, מכתיר את עצמו למלך. אבל דוד רואה בבן אחר שלו, שלמה, את יורשו, וכשנודע לו מפי אשתו, אמו של שלמה, על הכתרת אדוניהו, הוא מורה לאנשיו להכתיר את שלמה. כשנודע הדבר, נעזב אדוניהו על ידי אנשיו, והוא עצמו, חושש מנקמת שלמה, ממהר להיאחז בקרנות המזבח (זאת בעקבות המנהג הקדום שלפיו אין לוקחים רוצחים שנאחזו במזבח).

אז להבדיל מאותו אדוניהו, גם נתניהו בטוח שהשלטון מגיע לו ורק לו, ואינו מוכן להיפרד ממנו. הוא מנסה להציע לראשי מפלגות שונות רוטציה בראשות הממשלה – עד כדי גיחוך של שלושה ראשי ממשלה שיתחלפו בקדנציה אחת - אבל איש אינו מאמין לו ולא מוכן לקבל הבטחות והתחייבויות שלו ברצינות, אפילו הן כתובות וחתומות. הוא טבע את מטבע הלשון “בלי טריקים ובלי שטיקים”, אבל זה טבע בים. יש טריקים ויש שטיקים, כמו למשל הטריק של שילוב הצלחתו, שהכל מודים בה, בטיפול בחיסונים נגד הקורונה בתוך נאום פוליטי בנושא הבוער של הקמת קואליציה. בסך הכל הגיעה העת לומר לנתניהו: זמנך עבר, ובמקביל לקבוע בחוק שתי תקופות כהונה בלבד של ראש ממשלה בישראל.