מערכת החינוך זקוקה למהפכה ולא לרפורמה המחזקת גורמים המנצלים את אנשי ההוראה והחינוך לטובת אינטרסים אישיים וארגוניים.
המנהלים משמשים ככלי תיווך של בעלי האינטרסים וכל המערכת מדשדשת ומגבירה את חוסר האמון בין השותפים לחינוך. הרפורמה שהוכרזה לאחרונה במערכת החינוך אמורה לאפשר גמישות פדגוגית וניהולית, אך האם היא אכן תצליח לעשות זאת?
החל משנות ה־70 תכנן משרד החינוך לקדם מדיניות שעיקרה הפחתה של הריכוזיות והעברה של סמכויות פדגוגיות וארגוניות/ניהוליות מהמטה אל בתי הספר.
מדיניות זו כללה בין השאר הפעלת פרויקט בשם "אוטונומיה בחינוך", עידוד יוזמות חינוכיות מקומיות ומתן מקום למעורבות הורים. בשנת 1996 החל משרד החינוך לנסות להפעיל בתי ספר יסודיים בשיטת הניהול העצמי, אולם החל משנת 2004 זנח המשרד את הטיפול בנושא. בשנת 2010 החליט משרד החינוך ליישם את תוכנית הניהול העצמי באמצעות הפעלת פיילוט בשנים 2011־2012.
בשנת 2014, במסגרת הכרזת משרד החינוך על התוכנית הלאומית ל"למידה משמעותית", נקבע כי החל משנת 2015 תורחב התוכנית לניהול עצמי לכל בתי הספר היסודיים.
מאז התוכנית נותרה בכתובים ללא מימוש אמיתי בשטח. בשנת 2016 קיבלה הממשלה החלטה בנושא "צמצום פערים במערכת החינוך", שבמסגרתה הוחלט על העמקת התוכנית לניהול עצמי בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בשנת 2017 הוקמה מנהלה מלווה לבתי ספר בניהול עצמי כשאופן תפקודה נמצא לקוי בבדיקת מבקר המדינה בשנת 2019.
אוטונומיה פדגוגית ואוטונומיה תקציבית במערכת החינוך הישראלית הן הכלי העיקרי המשמש את משרד החינוך לשליטה בנעשה בבתי הספר, ומה שמונע אוטונומיה פדגוגית אמיתית היא שיטת תקצוב בתי הספר באמצעות "שעות".
תקצוב באמצעות "שעות" מאפשר למשרד החינוך "לצבוע" כל שעה מתוקצבת ולהכתיב את המטרה לה תשמש. כחלק ממדיניות "השעות" פיתח משרד החינוך לאורך השנים מגוון עצום ומבלבל של "סלים" - תוכניות העשרה שונות או תוכניות המיועדות לטיפול בבעיות פדגוגיות מיוחדות כגון נשירה, תלמידים המתקשים בלימודים, עידוד מטרות שמשרד החינוך חפץ ביקרן.
התוצאה היא שעל מנת לזכות במרב המשאבים, בתי ספר מנסים להתאים את העשייה הפדגוגית שלהם - או לפחות ליצור מצג כאילו הם מתאימים אותה – למה שיזכה אותם במקסימום משאבים ממשרד החינוך.
לא פעם הצורך להתאים את עצמם למה שמשרד החינוך מתקצב - גורם לבתי הספר לפעול באופן שאינו עולה בקנה אחד עם צורכיהם הפרטיקולריים.
לכן עולה חשש שהרפורמה הנוכחית תמשיך לתמוך במערכת הניהול הריכוזית הלוקה בהיעדר גמישות ובהקפדה יתרה על נהלים המשמשים כמטרה בפני עצמה, למען שליטת מערכת החינוך והרשות המקומית במקורות הכלכליים המגיעים לבתי הספר.
המשימות הניהוליות של בית הספר חייבות להיקבע על ידי אופי בית הספר וצרכיו, ולכן יש לשחרר אוטונומיה לצוות בית הספר ולא רק למנהל. צוות בית ספר צריך להיות אוטונומי בקבלת החלטות לגבי חומר הלימוד, ספרי הלימוד, משאבי אנוש והקצאת משאבים.
אוטונומיה מעניקה לבית הספר את הגמישות לאמץ שינויים אסטרטגיים משמעותיים בדרכי פעולתו. חופש זה חשוב במיוחד בישראל, שבה ההבדלים בין אוכלוסיות תלמידים, רשויות מקומיות וקהילות - גדולים מאוד.
להשגת אוטונומיה פדגוגית נדרש ניהול עצמי של צוותי בית הספר ללא תלות בתוכניות של גורמים חיצוניים או פיקוח חיצוני, ואוטונומיה תקציבית שתנוהל על ידי בית הספר ולא הרשות המקומית.
הכותבת היא מרצה ומכשירה עובדי הוראה וחינוך; יו"ר תנועת האזרחים