בימים אלה, רגע לפני שחובת עטיית מסיכות במקומות סגורים תוסר לחלוטין, ומגיפת הקורונה בישראל תגיע לסיומה, מתרבים הפרסומים המבקשים לנתח, להפיק לקחים ולהסיק מסקנות מהתקופה המאוד לא שגרתית שעברנו. החברה כולה עברה טלטלה משמעותית ששינתה את חיי כל אחת ואחד מאיתנו, ובפרט את חייהם של תלמידי מערכת החינוך הישראלית.
הפתאומיות שבה פרצה המגיפה ערערה מוסכמות בעולם המודרני, שבו רובנו מאמינים ביכולתו של המדע לספק פתרונות אמינים לבעיות בחיי היומיום. הלחץ הכלכלי והחברתי, חוסר האמון בהנהגה, והתפוררות הסולידריות החברתית – הוסיפו לקלחת. במסגרת הדיון על מה שניתן לשנות באורחות חיינו כתוצאה מהמגיפה, נחוץ בתחום החינוך שילוב אמיתי של החינוך הבלתי פורמלי בליבתו של החינוך הפורמלי במטרה לשנות את המערכת הנוקשה והשמרנית של החינוך העל־יסודי בישראל. החינוך הבלתי פורמלי מייצג תפיסה חינוכית־פדגוגית שהתפתחה בארגוני חינוך וקהילה חוץ־בית־ספריים, הפועלים בדרך כלל בזמנם הפנוי של קהלם ומכוונים למצטרפים לפעילויות באופן חופשי ביוזמתם ועל פי בחירתם.
בבסיסה של הפדגוגיה של החינוך הבלתי פורמלי טבועה ההנחה שניתן ורצוי לממש מטרות חינוכיות וחברתיות בסיוע עקרונות, תכנים וכלים בעלי רמת מיסוד גמישה, שאינם קיימים בדרך כלל בחינוך הפורמלי. סוגי המסגרות המקובלות של החינוך הבלתי פורמלי הם תנועות נוער, מסגרות חלופיות לנוער מנותק, מרכזים קהילתיים, פעילויות התנדבות, חוגי תרבות, פנאי ופעילות במרכזי יום לקשישים.
הפוטנציאל של החינוך הבלתי פורמלי עשוי לבוא לידי ביטוי בהתמודדות יעילה עם מצבי סיכון של תלמידים ושל נשירה ממסגרות לימודיות. תופעת הנשירה עלולה להתגבר כתוצאה מהסגירה הממושכת של מערכת החינוך בתקופת הקורונה. שילוב מלא של עקרונות החינוך הבלתי פורמלי במסגרות בתי הספר עשוי לשנות את האקלים החינוכי בבתי הספר לקראת גישה מכילה וגמישה יותר.
אלא שלמרות המאמץ של מובילי הנושא במערכת החינוך, החינוך הבלתי פורמלי עדיין לא זכה להכרה אמיתית במערכת החינוכית הישראלית ועדיין נחשב לחינוך משלים בלבד. מעמדו השולי של החינוך הבלתי פורמלי בא לידי ביטוי בשיתוקן הכמעט מלא של מסגרות החינוך הבלתי פורמלי במהלך שנת הקורונה. הנהגת מערכת החינוך התעלמה מהסוגיה בשונה לעתים ממה שקרה ברשויות המקומיות.
אילו היה לחינוך הבלתי פורמלי מקום מרכזי יותר בהפעלה של מערכות החינוך השונות, ניתן היה לא רק לעסוק בהוראה מרחוק ובקיבוע מיושן של תוכנית הלימודים הרגילה. כשחושבים על החיים אחרי הקורונה, ודרכי ההתמודדות עם הנזקים הקשים שנגרמו לילדים ולבני הנוער במהלך תקופה זו, כדאי לקחת גם נקודה זו לתשומת הלב.
פרופ' רומי הוא ראש בית הספר ללימודים מתקדמים במכללת הרצוג ירושלים, ופרופ' אמריטוס מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן; פרופ' גרופר הוא סגן דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה בקריה האקדמית אונו ונשיא הארגון הבינלאומי לחינוך פנימייתי FICE
הקורונה היא הזדמנות לתת לחינוך הבלתי פורמלי מקום יותר מרכזי
לעומת החינוך הפורמלי, הפוטנציאל הטמון בשיטת חינוך זו עשוי לבוא לידי ביטוי בהתמודדות יעילה עם מצבי סיכון של תלמידים ושל נשירה ממסגרות לימודיות
