אם למישהו היה ספק לגבי יחס הממשלה החדשה לשומרי מצוות בכלל ולחרדים בפרט, באה השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג והבהירה את המצב. היא הודיעה כי תתנגד לכוונת רשות הטבע והגנים לאפשר רחצה בהפרדה בשמורות טבע. לא מדובר בהשקפת עולם ליברלית, ולא על זכויות האזרח. אף אחד לא מנסה לשכנע חילונים לשחות בהפרדה, ואף אחד לא יצליח לשכנע את החרדים לוותר על אמונתם ולשחות במעורב.
השאלה היחידה היא אם היחס לאזרחים שומרי מצוות יהיה כאל אזרחים סוג ב', הזכאים לכמה שעות בודדות בשבוע שבהן יוכלו ליהנות מבילוי כפי שמתחייב מאמונתם, או שהם אזרחים סוג ג' שלא זכאים גם לזה.
לפי זנדברג, לחרדים לא מגיע כלל ליהנות ממשאבי הטבע כמו שאר האוכלוסייה. אותו היגיון הוביל אותה ליזום חקיקה נגד דוכני הנחת תפילין לצורך "שידול קטינים לחזרה בתשובה" שמא מישהו חס ושלום יתקרב לדת, ומצד שני להעניק סיוע כספי לחזרה בשאלה. רק שנאה יכולה ליצור היגיון מעוות כל כך.
כאשר עמדו חברי הכנסת החרדים והתקיפו במילים חריפות את הממשלה המוקמת, היה מי שהתחיל לטפטף בתקשורת את הנרטיב הדמיוני על כך שהציבור החרדי היה רוצה להיות חלק מהקואליציה, ואלו רק חברי הכנסת המונעים זאת מבעדו. הצגתם של החרדים כעדר כבשים נבערות מדעת המונהגות על ידי פוליטיקאים היא לא רק השמצה זולה, אלא גם תיאוריה טיפשית הנובעת מבורות בכל הנוגע לדעת הקהל החרדית.
הזעם והסלידה שחש כל חרדי ממוצע מהממשלה הנוכחית הם חסרי תקדים. החרדים רואים את המציאות הפוליטית: אם באירופה היה קם איש ציבור וקורא לזרוק את היהודים למזבלה, הוא היה עומד לדין. אך כאן, במדינת ישראל, הוא הופך להיות אחד האנשים החזקים בממשלה.
הביטויים החריפים של חברי הכנסת החרדים הם רק קצה הקרחון של דעת הקהל ברחוב החרדי. הסלידה מהממשלה מקיפה את כל הגוונים: אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, לובשי חולצות לבנות וצבעוניות, מחזיקי טלפון כשר ובעלי סמארטפון. החרדים מעולם לא היו מאוחדים יותר. תחושת הרדיפה מאחדת את כולם.
המילים היפות של חלק מחברי הקואליציה על שילוב החרדים בחברה הפכו לבדיחה. אי אפשר לשלב בכפייה. החומות המפרידות בין החרדים לבין מחנה המרכז־שמאל מעולם לא היו גבוהות יותר. לכל אוהדי הממשלה החדשה, מומלץ להשתדל וליהנות מכל רגע. כי מאחורי החומות, החרדים לא הולכים להיעלם. הם ימשיכו לחיות, הדמוגרפיה תעשה את שלה, הניתוק המוחלט בינם לבין מרכיבי הקואליציה יהפוך לקבוע, והאפשרות של מפלגות המרכז־שמאל להגיע בעתיד לשלטון בצורה שפויה – ללא גניבת קולות מימין – תהפוך לדמיונית.
הייתה יכולה להיות אפשרות אחרת. יש גורמים בקואליציה שהיו יכולים לנצל את הסיטואציה ולהראות לציבור החרדי שדווקא מעמדת כוח הם מוכנים להתחשב בצרכיו ורוצים ליצור עמו ברית. אך קולם של גורמים כאלו לא נשמע, והבמה כולה שייכת לליברמן, זנדברג ודומיהם. חבל.