התנהלות האופוזיציה בכל הנוגע להארכת הוראת השעה הבאה למנוע אזרוח סיטוני של פלסטינים המתחתנים עם ערבים אזרחי ישראל גובלת בליקוי מאורות .אופוזיציה היא נגד הממשלה, אבל את העם היא משרתת. כל יום, כל שעה. העמידה על משמר שמירת זהותה של מדינת ישראל היא אחריות של הימין כלפי האזרח - לא כלפי הממשלה או הקואליציה. בקריטריונים של משפט שלמה, הליכוד היא האמא האמיתית. והאמא האמיתית לא מאיימת לחתוך את הילד שלה לשניים כדי לאיים על האמא האחרת.
נכון, תפקידה של האופוזיציה להפיל את הממשלה. בהקשר זה, הבוקה והמבולקה בקואליציה המתקשה להשיג רוב להעברת הוראת השעה – מצטיירת כתוצאה חיובית להודעתה של האופוזיציה כי תצביע נגד הארכת הוראת השעה, אך מחשבה שנייה, מעמיקה ואחראית יותר, מחייבת להתגבר על תחושת הסיפוק הטבעית הזו ולחשב מסלול מחדש בדחיפות.
כי מי יודע לאילו פשרות מסוכנות תיאלץ הממשלה, בלית ברירה, להגיע עם רע"ם ומרצ בעידודם הנלהב של מרב מיכאלי והדרוקרים, ומה יהיה הנזק הבלתי הפיך של "ההקלות ההומניטריות" שהשמאל היהודי הקיצוני ורע"ם יסחטו. ברור הרי שמדובר באלפי פלסטינים שיקבלו אזרחות ויתיישבו באום אל־פחם, עכו ולוד, לעומת כמעט אפס ישראלים או ישראליות שילכו בעקבות האהבה ויעברו להתגורר בשכם, חברון או עזה.
כדי לבלום את הסחרור ולעצור את כדור השלג המסוכן, חשוב שהליכוד תתעשת ותודיע באופן מיידי על תמיכה בכל חקיקה שתבטיח את המשך ההוראה הבולמת את התופעה המאוד לא תמימה המתכסה תחת השם "איחוד משפחות". מדובר בעניין קיומי, לא בנושא למשחקים פוליטיים. אחרת האופוזיציה תואשם במתן זכות הצבעה לאלפי פלסטינים החפצים בכיליונה של המדינה היהודית, חלקם מושתלים לצורך ביצוע פעולות טרור נגד ישראל בזמן מלחמה.
הבעייתיות הגדולה היא שאף שבלימת קליטתם של רבבות מממשי זכות השיבה בפועל הייתה נושא שבקונצנזוס בין ימין לשמאל, השמאל מוכן לשתף פעולה רק בתנאי שהילד לא ייקרא בשמו. מרוב דיבור מוסווה עלול התינוק להישפך יחד עם המים, בדיוק כפי שקורה בעצם ימים אלו.
צריך לזכור מה גרם להתגבשות החקיקה שעל הפרק. מאז 67', מבין אלפי המשפחות הערביות שבהן אחד מבני הזוג היה ישראלי והשני ממדינה ערבית או מיש"ע, רובן ככולן העדיפו להטיל עוגן במדינת היהודים המפלה והגזענית. השמאל חשש שהחצנת השיקול הציוני־דמוגרפי תיתפס כגזענות ושלף את עלה התאנה הביטחוני, שאומנם אינו חסר בסיס אבל השימוש המופרז בו נתפס כישראבלוף, ופוגע באמינות הטיעון הישראלי לטווח ארוך.
בבג"ץ הראשון שדן בהוראת השעה בשנת 2006, ביוזמת ארגון עדאלה, הקפידו כל השופטים - שופטי הרוב בהובלת מישאל חשין ושופטי המיעוט בהובלת אהרן ברק - להקדיש לא מעט מלל בפסיקתם לשבועה בנקיטת חפץ שלא מדובר בדמוגרפיה ר"ל. לעומת זאת, מאמר המערכת בעיתון "הארץ" ביום פרסום פסה"ד התעלם משפע המלל הצבוע הזה ותפס את השור הדמוגרפי בקרניו, והדבר ייאמר לזכותו.
ברק בנה את ההרכב המורחב לדיון בקפידה, כדי שיוכל להתנגד להוראת השעה כיאה לבית משפט נאור, אך מאידך העתירה תידחה, למען הביטחון הקיומי של המדינה היהודית הנאורה. אבל אירעה לו תקלה בלתי צפויה עם השופט אדמונד לוי. ברק היה משוכנע שלוי, איש הימין המובהק ביותר בעליון, זה שבאותה תקופה כתב דעת יחיד המבטלת את החלטת הממשלה להתנתק מרצועת עזה, יתמוך בהוראת השעה. אבל לוי הודיע שהוא מתכוון לתמוך בעמדתו של ברק ולפסול את התיקון. רק במאמץ גדול שכנע ברק את לוי לשנות את הצבעתו ולהעניק את הרוב לפסה"ד של השופט חשין, הדוחה את העתירה.
בסיבוב הבא, בבית המשפט העליון ב־2012, ידעה כבר דורית ביניש שלא ניתן לסמוך על לוי, למרות ימניותו, ולכן ביצעה תרגיל מורכב כדי להישאר יחד עם לוי במיעוט: היא חיכתה עד שהשופטת פרוקצ'יה שישבה בהרכב תסיים את שלושת החודשים שבהם עדיין יכלה לכתוב פסק דין, דילגה על בן טיפוחיה השופט פוגלמן, צירפה במקומה את השופט הנדל, והצליחה, כמו ברק לפניה, גם לכתוב פסק דין ליברלי למהדרין וגם להישאר במיעוט כדי לא לפתוח דרך בורמה לזכות השיבה.
בניגוד לבג"ץ, שבו שרדה החקיקה פעמיים על חודו של קול, בכנסת עברה ההארכה מדי שנה ברוב גדול בתמיכת כל המפלגות הציוניות, למעט מרצ, שאף יזמה את הדיון השני בבג"ץ. אי־ההכרה בפיל הדמוגרפי שבחדר מולידה שיח דואלי רב־רובדי, שאפשר השבוע לרביב דרוקר להסביר בפנים תמימות ורציניות שבשנים האחרונות פחתו מקרי הטרור ואפשר לוותר על התיקון.
אתה תמיד שואל את עצמך אם מדובר במי שמרוב היסחפות בשיח הכוזב שכח את העיקר, או שזה חלק ממשחק דו־פרצופי של השמאל הקיצוני: מצד אחד הוא מנמק את תמיכתו בפתרון שתי המדינות ברצון לשמר את אופייה היהודי של המדינה, ומצד שני פועל לקעקע את אותו אופי יהודי שעליו הוא מתיימר להגן.
מי שמעיין בפסקי הדין מעבר לפתיח המסביר שאין מדובר בדמוגרפיה, יגלה ניצני אמת מבצבצים בפסיקה. כך הנשיאים בהמשך הדרך, גרוניס ונאור. גרוניס המסתמך על ציטטה של ברק: "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", ונאור "...הזכות לחיי משפחה נגזרות ממנה זכויות רבות... אבל מדינת ישראל איננה חייבת לכלול בזכות החוקתית לחיי משפחה לאפשר לבני זוג לממש אותה דווקא בישראל", וגם הביאה פסיקות קודמות של בג"ץ הקובעות שהאינטרס הציבורי גובר לעתים על זכות חוקתית.
מה שקומם את השופט לוי וגרם לו להצביע עם עדנה ארבל וג'ובראן היה בעיקר הדגש הבלעדי שהושם על ההנמקה הביטחונית. בעיניו היא לא הייתה חזקה דיה כדי לשאת לבד את נטל האיסור הגורף שבהוראת השעה.
הבריחה מהתמודדות גלויה וישירה עם הסוגיה הדמוגרפית רק מעוררת חשדות נעדרי בסיס. חשוב להבהיר את הדברים בלי מורא, בלי גמגומים ובלי שקרים לבנים. היטיב להבהיר אותם יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת, כשהציג את הסכם אוסלו באוקטובר 1996, כאשר אמר במפורש שכדי שישראל תישאר יהודית אסור לרדת מקו ה־80%. ביעד הזה הצדיק רבין בכנסת את החתימה על הסכמי אוסלו חרף כל החששות והסיכונים. אם זו גזענות, הרי גם כל הקונספט של שתי המדינות הוא גזענות.
איש אינו מציע, מתכוון או יכול להזיז מכאן ערבי אחד הנאמן למדינה או למצער מציית לחוקיה. גם לא יחד עם היישוב שלו, כפי שהציעה בעבר ישראל ביתנו. מצד שני מותר לתמוה מדוע תמיד יבחר זוג האוהבים לחיות דווקא במדינה הגזענית והמפלה הנותנת לו תחושה של אזרח סוג ב', ולא במדינה או רשות לאומית שעמה הוא מזדהה, את דגלה הוא מניף בגאווה ואת המנונה הוא שר בהזדהות מלאה.
הליכוד צריך לבלום את הסחרור ולתמוך בהמשך הוראת "חוק איחוד המשפחות"
האופוזיציה חייבת להתעשת ולתמוך בחקיקה שתמנע אזרוח סיטוני של פלסטינים. ישנם נושאים שעומדים מעל למשחקים הפוליטיים
