יש בשורה עצובה בפסיקת בית המשפט העליון שנאלץ לקבוע בגלגול רביעי כי אי־נאמנות מינית אינה עילה לנישולה של אישה מזכויותיה ברכוש המשותף. הדיון המתמשך בארבע ערכאות בסוגיה פשוטה לכאורה, שב והוכיח שנורמות של שוויון עדיין אינן מובנות מאליהן. שלוש הערות מתבקשות בעקבות פסק הדין בדיון נוסף שהתפרסם בימים האחרונים בתיק המכונה – אוי לבושה – "בג"ץ הבוגדת".
ראשיתו של התיק בעשור הקודם בתביעת גירושים של בני זוג שהיו נשואים יותר מ־30 שנה. בלבה ניטשה מחלוקת על דירת מגורים משותפת שהייתה רשומה על שמו של האיש. בית הדין הרבני האזורי בחיפה הכריע במחלוקת על פי הסדר איזון משאבים הקבוע בחוק יחסי ממון וקבע שכל אחד מהצדדים יקבל מחצית מהדירה.
אלא שאז חלה תפנית בעלילה, והחברה הישראלית קיבלה כמה שיעורים חשובים על הקשר שבין נאמנות מינית לזכות רכושית: שיעור תורה – האיש ערער בבית הדין הרבני הגדול וטען כי האישה בגדה בו בטרם נערכו גירושים כהלכה. כשברקע מרחף המשפט העברי, קבעו הדיינים שלא התגבש שיתוף בין בני הזוג בדירת המגורים ושללו מהאישה את חלקה, לכאורה בלי קשר לבגידה הנטענת.
על גבו של התיק הזה עשה בית הדין הרבני הגדול ניסיון לקנות סמכות לא לו ואותת כי מעולם לא השלים עם הלכת בבלי, שהכפיפה אותו לדין האזרחי בסוגיות רכוש.
בצר לה עתרה האישה לבג"ץ, אלא שגם שם לא זכתה בסעד המבוקש. שופטי הרוב – דויד מינץ ואלכס שטיין - קיבלו את עמדת הדיינים שטענו כי הכרעתם לא הושפעה מטענת הבגידה והותירו את פסיקתם על כנה. אגב כך קבעו שבית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו ולא פגע בכללי הצדק הטבעי, כך שאין עילה להתערבות בג"ץ.
מעבר לתחושה המקוממת שמעוררת פסיקתם נראה שעתירת האישה נקלעה גם לזירת ההתגוששות האידיאולוגית של שניים ממבקרי האקטיביזם השיפוטי המבקשים לצמצם את גבולות הגזרה של בית המשפט העליון. כנגדם, בדעת מיעוט, וללא הועיל, הבהיר השופט יצחק עמית בקול ברור וצלול את מה שנקבע זה מכבר: "ענייני הרכוש בין בני הזוג אינם חלק מענייני הנישואים והגירושים שעליהם חל הדין הדתי".
שיעור אזרחות – לנוכח העוול הזועק ביקשה האישה לקיים דיון נוסף. עוד שלוש שנים חלפו עד שבית המשפט העליון בהרכב מורחב פרסם את פסק דינו. ששת שופטי הרוב סברו שבית הדין הרבני נתן משקל משמעותי לטענת הבגידה ואמרו למעשה את המובן מאליו: האישה, כך קבעו, קנתה במהלך החיים מחצית מהזכויות בדירת המגורים הנחשבת גולת הכותרת של הרכוש המשותף. אי־נאמנות מינית לא יכולה למחוק זכויות שהתגבשו במשך עשרות שנים. במילים אחרות: בגידה בין בני זוג אינה עילה לעונש כלכלי.
למרות התוצאה הסופית כדאי לשים לב לעמדת המיעוט בדנג"ץ ולעמדת הרוב בבג"ץ המצביעות על הכיוון שאליו עלול ללכת בית המשפט העליון, אם שר המשפטים גדעון סער והוועדה למינוי שופטים בראשותו ישלימו את המהפכה השמרנית שבה החלה איילת שקד. במשמרת שלו אמורים להתמנות לא פחות מארבעה שופטים עליונים חדשים. השקפת עולמם המשפטית תשפיע על אופיו של בית המשפט העליון ועל מעמדו לשנים ארוכות.
שיעור לשון - ולבסוף אי אפשר שלא להתעכב על הכותרת התקשורתית שניתנה לפסק הדין. כמה מקטין, מעליב, מוסרני ושיפוטי השם "בג"ץ הבוגדת". הדיון הנוסף הפך אומנם את ההחלטה בעניינה אבל השפה השיפוטית והשמרנית העמיקה את העוול שנגרם לה והנציחה את אות הקין שדבק בה.
בכלל, שמות התואר "בוגדת", "מורדת", "נואפת", "סוטה", "אסורה", שלא לדבר על "מעשה כיעור", המבטאים סלידה מוסרית מהתנהגות מינית החורגת מהנורמה שנקבעה בהלכה היהודית, שייכים לאוצר מילים (בעייתי) הלקוח מדיונים בענייני אישות בבתי דין רבניים. הזליגה של השפה הדתית לדיון האזרחי כמו גם עמדתם של השופטים השמרנים הן תמרור אזהרה לכל מי שחפץ במערכת משפט מודרנית וליברלית.